You are currently browsing the tag archive for the ‘נתן אלתרמן’ tag.
הציורים המקסימים של חיה גרץ- רן החזירו אותי שוב אל העמק. נכון יותר, אל זיכרונות העמק. עמק יזרעאל. שם גרתי שנתיים בקיבוץ גבת כשלימדתי כמורה שכירה את תלמידי כתות ז' ח' בביה"ס המקומי. הזיכרונות מאותה תקופה רחוקה, שנדמה היה לי כי קהו מזמן, שבו ועלו בי למראה הציורים הקסומים של חיה, עם שפע הצבעים, הריחות והנופים של העמק. אני מתבוננת בציורים ומריחה את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, מרגישה את מגע הבוץ הדחוס בשבילים, שומעת את הפריכות של קוצי הבר כשהם נרמסים מתחת למגפי הגומי, מאזינה לקרקור הקרפדות המונוטוני בשלוליות ורואה את ברק הגחליליות בלילות החשוכים.
מספריים, צילום בועז לניר
לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. אני כל הזמן מצלמת שקיעות. כמובן שאני יכולה להסביר את זה בכך שהשקיעות בעונה זו של השנה, הן נפלאות, אבל, עמוק בפנים, אני יודעת, גם מבלי לשלוף את התיאוריות של דר' פרויד ושל ממשיכי דרכו, ששקיעות הן תמיד סוף של משהו: ביקום הן סוף של יום. יום מוצלח. יום דפוק. או סתם יום. במחזור החיים האנושי, שקיעות הן סיום של תקופה . תקופה יפה. תקופה דפוקה. או סתם תקופה. על התקופה היפה- מתרפקים. על התקופה הדפוקה-מצטערים ומסתם תקופה–פשוט מתעלמים.
מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:
כמו ציפור על חוט התיל,
כמו שיכור בחצות הליל,
להיות חופשי ניסיתי בדרכי שלי… (ליאונרד כהן)
תיל היא מילה דוקרנית. לפעמים ממש פוצעת.
ציפור היא מילה רכה. כמעט לטיפה שנוגעת…
בין הציפור לתיל משתרעת קשת רחבה של תחושות: החל מרכות מפרפרת ועד לברוטאליות דוקרת. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 