מרק ג'ייקובס | הבלוג של אילה רז

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול. בתי הכולבו המהודרים גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes, Au Printemps) אפפו אותי בכניסתי בענני בושם, ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות. בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה? (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «