You are currently browsing the tag archive for the ‘מוזיאון העיצוב חולון’ tag.
במסגרת המחקר שערכתי לתערוכה "הגברת עם החרציות" שאותה אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, בפסח לפני שנה, נפגשתי לראשונה עם איורי האופנה הקסומים של לאה כהן, שעיטרו את הקטלוגים של גוטקס בשנות ה-70 וה-80. האיורים המרהיבים האלה הצליחו להפנט אותי ממבט ראשון, כשהפכו תצוגה מסחרית של דגמי אופנה למעשה אמנות. העושר הצבעוני, שאיפיין את הסגנון הבארוקי של גב' גוטליב, וניכר ברבות מעבודותיה, מאפיין כמה מן האיורים האלה, אבל כתב היד הייחודי של המאיירת – נשמר באופן ברור ומובחן. הסגנון של לאה כהן מגוון ומפתיע והוא נע בין איור מינימליסטי, עם מעט מאוד פרטים, בהשראה יפנית, לבין איור בארוקי עתיר צבעוניות ואקספרסיבי. מין חיבור מופלא בין מזרח למערב, בין עושר לצמצום ובין אקספרסיוניזם מתפרץ לבין מינימליזם מרוסן. בכל האיורים הללו בולט האיזון בין כל מרכיבי הקומפוזיציה, שנשמר תמיד באופן מדוייק ומוקפד.
קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה
לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.
בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.
לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב. אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.
באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה של אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.
גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982 (תמונה למטה מימין)
התערוכה ׳הגברת עם החרציות׳ הולכת ולובשת צורה. הקונספט הופך למציאות. הרעיונות הופכים לעובדות. שלב בניית התערוכה הוא השלב שאני אוהבת במיוחד. פועלים על סולמות. מלבישות בכפפות לבנות. אנשים בתנועה מתמדת. מדביקים. מחברים. מעמידים. אפשר לחוש הרבה אנרגיות חיוביות באוויר.
בובות התצוגה כבר לבושות ועומדות במקומן ודו שיח ויזואלי מתחיל להתרקם בין המוצגים. כבר אין אפשרות לשנות. רק 'פיין טיונינג' אחרון: לאיזה כיוון להעמיד את הבובה, איזה דגם יהיה במרכז ואיזה בצד, מה יותר גבוה ומה יותר נמוך. קודם ספרתי את החודשים עד לתערוכה. אחר כך את השבועות ועכשיו אני יכולה כבר לספור את הימים. עוד מעט אפשר יהיה לספור את השעות והספירה לאחור תתחיל.
מכוונים אורות
מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד. אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.
מוזיאון העיצוב חולון1
שתי תערוכות עיצוב חשובות מוצגות אצלנו בימים אלה. האחת "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל בירושלים (אוצר: אלכס וורד) והשניה "decode- חוויות עיצוב דיגיטלי" במוזיאון העיצוב בחולון (אוצרים: לואיז שאנון, ושיין וולטר).
החלל המהפנט ב"חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל.
שתי תערוכות אלה בוחנות מחדש את המושג "עיצוב", מושג כוללני, אשר ככל שדנים בו יותר כך מבינים אותו פחות, מכיוון שהוא מלא סתירות וניגודים. ניגודים אלה חיים בשלום זה לצד זה ומצליחים להסתופף יחד מתחת למטריה הרחבה של כל מה שכולל המושג "עיצוב". יש עיצוב אינטואיטיבי ויש עיצוב מושכל, יש עיצוב המוגדר כאמנות ויש- שנועד לשרת צרכים כלכליים, עיצוב יכול להיות קונפורמיסטי וגם נון-קונפורמיסטי, או אנרכיסטי. בקיצור כל הגדרה שתיבחרו להגדרת המושג החמקמק הזה תגרור בעקבותיה הגדרה מנוגדת ושתיהן גם יחד יהיו נכונות. לקרוא את המשך הרשומה «
הייתי כבר לקראת סוף הצעידה היומית, בבוקר ה-31 באוגוסט, כשפתאום התכסו השמים בשמיכת טלאים אפורה וטיפות קטנות של גשם החלו לטפטף בעדינות על פני המיוזעות. גשם באוגוסט? לא סביר, חשבתי לעצמי והמשכתי לצעוד. הטפטוף היה נעים ומרענן וצינן במקצת את חום הגוף… עד שהגעתי הביתה כבר היו הפנים לחים והייתי צריכה להוריד את משקפי השמש ולנגב את העדשות. מחלון המטבח הצופה אל הרחוב ראיתי שהכביש הישן והמרופט המוביל עד ביתנו, הגיב גם הוא לגשם הלא צפוי, ושינה צבעו מאפרורי-מאובק לאפור אלגנטי.
הבוגונוויליה- אחד מצבעי הקיץ
מתגעגעים לילדות? רוצים להתרפק על הסלון של שנות החמישים? אתם לא צריכים ללכת אחורה בזמן, מספיק שתיכנסו לתערוכת "הישן החדש" שמוצגת כעת במוזיאון העיצוב בחולון.
התרפקות על העבר והשלכותיו על ההווה הוא נושא מעניין שנבדק שוב ושוב בסדרת תערוכות במוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה הקודמת " Post Fossil" חקרה האוצרת לי אדלקורט את היחסים שבין העיצוב העכשווי לבין תקופת המאובנים ואת השפעתן של מסורות עתיקות בעיצוב על שיטות ייצור טכנולוגיות מתקדמות.
בתערוכה הנוכחית שאצר פולקר אלבוס, מתכתב העיצוב העכשווי עם פריטים מהעבר הלא רחוק, בעיקר זה שאחרי מלחמת העולם השניה.
וריאציה מקומית על נצרים
בשבוע שעבר בקרתי בביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ-ישראל. הציפיות שלי מהביקור לא היו גבוהות לאור העובדה שהביאנלה הקודמת (2009) לא חידשה דבר בתחום זה ואת רוב פריטי הקרמיקה שנראו שם, אפשר היה לפגוש באותה עת על מדפי חנויות העיצוב.
אולי בגלל זה, אבל כפי שהתברר בהמשך, בהחלט לא רק בגלל זה- ההפתעה הפעם הייתה גדולה. האוצרת, שלומית באומן, עשתה מלאכת אוצרות מעמיקה ומוקפדת עם אג'נדה ברורה ועדכנית, מה שהפך את הביאנלה הששית לתערוכה שלא רק נעים לך לצפות בה, אלא היא גם נותנת לך ערך מוסף גבוה: עדכון מתודי ויסודי בכל החידושים בתחום. לקרוא את המשך הרשומה «
נתחיל בשאלה: איך ממחזרים כבשה? לא, אני לא מתכוונת כאן לשיבוט של דולי וגם לא לשום שיבוט אחר. אני מתכוונת דווקא לכבשה סרוגה מצמר ממוחזר. כבשה רכה שכל ילד היה רוצה לחבק במיטה לפני שהוא נרדם.
כבשה סרוגה מצמר ממוחזר
ממש אירוני לחשוב שצמר של כבשה הופך להיות כבשה בפני עצמה לאחר תהליך טריוויאלי שנראה קצת כמו לופ: קודם גוזזים את הצמר, אחר כך מכבסים, מאשפרים ומנפצים ואז טווים מן הצמר חוטי סריגה. מחוטים אלה סורגים אפודות, צעיפים, צעצועים ובמקרים יצירתיים במיוחד אפילו אוטובוס או בית. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 