לוקסמבורג | הבלוג של אילה רז

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.

הנה המקרה שקרה לנו לפני עשרה ימים, בתחנת הרכבת "גאר דה לסט" (gare de l'est ) בפריס. אני נשבעת שכל מילה אמת. אין אף בדל של הגזמה. כך התרחש האירוע דקה אחר דקה.

צירוף המקרים המוזר, שנע במהירות בין ייאוש לבין תקווה ולהיפך, ובמיוחד הסוף הבלתי צפוי, שסיכוייו להתרחש היו כה קלושים, הביאו אותי לחשוב מחדש על המקריות השולטת בחיינו, שאין לנו שום שליטה עליה. ממש כמו במשחק 'סולמות ונחשים' שבו פעם אתה נופל למטה ופעם אתה קופץ למעלה. לא אתה מחליט מה יהיה המהלך הבא שלך. הקובייה היא הקובעת את גורלך. איינשטיין אמנם טען באזני ידידו נילס בוהר ש"אלוהים לא משחק בקוביה", אבל ידידו ענה לו בבטחון "שלא יגיד לאלוהים מה לעשות". את השאלה על קיומו של אלוהים אני משאירה פתוחה, ועוברת לעובדות הטריוויאליות: לקרוא את המשך הרשומה «