You are currently browsing the tag archive for the ‘כפתורים’ tag.
רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.
זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…
והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.
- כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח (דף ראשון)
- לקרוא את המשך הרשומה «
"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה משמש לי סיבה מוצדקת בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .
כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים. דמיינתי גם שוקולדים קטנים ממולאים בקרם שמנת, או בליקר דובדבנים, עטופים בנייר כסף בצבעי אדום- כחול- צהוב, מונחים בקופסאות מרובעות, עגולות ומשולשות, שעליהן מופיע צילום של ורד אדום בשיא פריחתו, או של נערת פין-אפ, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.
זה היה המגוון של סוכריות ילדותי. לא משהו שאפילו מתקרב למבחר של היום, אבל משהו שהספיק לי בהחלט בשביל חלום מפתה, מתוק ונחשק.
בחנות המטריפה שדמיינתי עמדו תמיד ריחות משכרים של קקאו, ליקר, תמצית וניל וניחוח לימון וניתן היה לבחור בה כל סוכריה שרצית ולמצוץ אותה בהנאה עד שהתפוגגה בפה. כדי להבין את החלום הזה, צריך לזכור, כי שנות ילדותי היו שנות צנע במדינת ישראל ושוקולדים וסוכריות היו יקרי מציאות. אני מניחה שבשל כך, היה החלום המתוק שלי, חלומם של עוד ילדים רבים מבני דורי.
כשגדלתי, פג קסמו של החלום, ואפילו 'צ'רלי בממלכת השוקולד' לא הצליח לעורר בי מחדש את התשוקה להיות מוקפת בממתקים. אבל, חלומות חייבים להתקיים, כי מה שווים החיים בלי חלום? וכך התחלפה לה חנות השוקולדים הקטנה והמטריפה של ילדותי בחנות לחומרי יצירה, שבה מוצגים על מדפים צפופים המון סרטים, כפתורים, אבזמים, מלמלות, חוטי צמר, חוטי כותנה, חרוזים, פונפונים, גדילים, טבעות מתכת, לחצניות ועוד… שרק מלראות אותם מתחילים להופיע אצלי סימני התמכרות קשים, המתבטאים בגירוי בלתי נשלט בידיים המתגעגעות ליצור.
שרה נסים היא האמנית העומדת מאחורי התערוכה הקסומה "הקולות האחרים: צבע וחומרים אחרים" (אוצר : פרופ' חיים מאור) הגדרה שאינה משקפת אף את מקצת הצבעים, הריחות והטעמים הנפרשים בפני המבקר בארץ הפלאות המשתרעת באולמות ובמעברים המפותלים של בנין האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. למרות שביקרתי בתערוכה כבר שלוש פעמים אני מרגישה שטרם מיציתי ובכל ביקור אני מגלה דברים שלא ראיתי בביקור הקודם. החומרים של שרה נסים הם מקור בלתי נדלה של קטיפות, תחרות, כפתורים, שעונים, מטבעות, בובות, חרוזים, צעצועי ילדים, אסימונים, לשוניות בקבוקי משקה, פקקים ומה לא… ומכל הגודש הזה הנראה כמו האוצרות במערת הקסמים לקרוא את המשך הרשומה «
היום ראיתי תערוכה שהיא חובה לכל מי שאוהב טקסטילים, חוטים, סרטים, כפתורים, רדי מייד ועוד דברים מהבוידם . היא מתקיימת באוניברסיטה הפתוחה ברעננה, הכניסה חופשית ולא תמצאו עליה מידע בשום עכבר או קפה. שם האמנית שרה ניסים. אני אכתוב עליה פוסט מפורט בקרוב לאחר שאפגש איתה, אבל בינתיים קבלו קדימון בצורת תמונה שצילמתי היום בתערוכה.
קטע משטיח קיר
הבלוג של אילה רז 