You are currently browsing the tag archive for the ‘כנרת’ tag.
ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה 'אמא': שני אחי, אחותי ואני.
אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.
בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.
הייתי כבר לקראת סוף הצעידה היומית, בבוקר ה-31 באוגוסט, כשפתאום התכסו השמים בשמיכת טלאים אפורה וטיפות קטנות של גשם החלו לטפטף בעדינות על פני המיוזעות. גשם באוגוסט? לא סביר, חשבתי לעצמי והמשכתי לצעוד. הטפטוף היה נעים ומרענן וצינן במקצת את חום הגוף… עד שהגעתי הביתה כבר היו הפנים לחים והייתי צריכה להוריד את משקפי השמש ולנגב את העדשות. מחלון המטבח הצופה אל הרחוב ראיתי שהכביש הישן והמרופט המוביל עד ביתנו, הגיב גם הוא לגשם הלא צפוי, ושינה צבעו מאפרורי-מאובק לאפור אלגנטי.
הבוגונוויליה- אחד מצבעי הקיץ
דגים הם המזל שלי בהורוסקופ, מה שאומר שממש בקרוב אני חוגגת יום הולדת… תודה על האיחולים, ממש יפה מצידכם… רק שלא תנסו אפילו לשאול אותי כמה…ובכלל, תרגיעו, זה לא הולך להיות עוד פוסט נרקסיסטי על עוד יום הולדת ועל איך שהשנים חולפות ביעף (בינתיים טוב, תודה)… בפוסט הזה אני דווקא רוצה לספר לכם, בין השאר, על הקשר החזק שלי עם מים ועם דגים, זה שהתחיל עוד בילדותי הרחוקה בטבריה.
באותם ימים, מי הכנרת היו צלולים מאוד והכינרת כיסתה חלקים גדולים ממה שכיום נראה כרצועת חוף יבשה מכוסה באבנים גדולות, לבנות, שקשה מאוד לפסוע עליהן מבלי למעוד.
הכינרת כיסתה פעם את כל השטח היבש המכוסה אבנים והמים היו צלולים מאוד
הבלוג של אילה רז 