You are currently browsing the tag archive for the ‘ילדות’ tag.
ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה 'אמא': שני אחי, אחותי ואני.
אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.
בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.
מנסה לכתוב. מנסה להתרכז. מקלידה. מוחקת. מקלידה. מוחקת. בוהה במחשב. מביטה בשעון. הולכת להכין קפה. פותחת ספר. סוגרת. נכנסת לפייסבוק. עושה לייק. מחייגת לחברה. מתחרטת. מעיפה אבנים על angry birds. מפספסת. נכנסת לחשבון הבנק. יוצאת. שותה מים. נוגסת שוקולד. מביטה מהחלון: הגינה מעולפת. שותה עוד מים. חם. מורידה את הטמפרטורה במזגן. קר. סוגרת את המזגן. חם. פותחת את המזגן. אוף… איזה חום!
קיץ ישראלי 2012. אומרים לנו שלא היה קיץ כזה כבר חמישים שנה. אני חוזרת אחורנית בזמן לימי הקיץ בילדותי בטבריה. 40 מעלות בצל. בלי מזגן. בלי מאוורר. רוח מזרחית מצמיתה בצהריים. אני בת עשר. אימא נותנת לי סל רשת ורשימת קניות למכולת: לחם, לבניה, מרגרינה, ביצים וקמח. הלבניה בצנצנת זכוכית עבה וירקרקה וצריך לזכור להחזיר את הריקה. לחם בשני סוגים: שחור עגול או לבן ארוך. המרגרינה ארוזה בעטיפת נייר משומן. הביצים מונחות בסל נצרים בתוך אניצי קש. החנווני מוציא את הקמח בכף מתכת קעורה מתוך שק גדול ומכניס לשקית נייר חומה שאת קצותיה הוא מקפל פעמיים. אחר כך הוא לוקח ביצים ומסדר אותן אחת אחת בשקית נייר נוספת. עכשיו הכול מונח בתוך הסל ואני צריכה להגיע הביתה עם כל הביצים שלמות. משימה לא פשוטה לילדה שברכיה שרוטות תמיד ותחבושת גדולה מלפפת אותן מדי פעם.
אני בגן הילדים
הבלוג של אילה רז 