You are currently browsing the tag archive for the ‘טבריה’ tag.
האסוציאציה המתעוררת בי למראה נוצות, היא קלילות אוורירית של גוף כמעט חסר משקל המרחף תוך מעוף סיבובי וצונח ברכות למטה עד שהוא נוגע באדמה. עוד אסוציאציות הן: כסת פוך מפנקת בלילה קר וסוער, או מלחמת כריות נמרצת וחסרת פשרות בין שני אוהבים שמיצו את אפשרויות המשחק האחרות.
אבל, אחרי האסוציאציות הנעימות האלה, עולה משום מקום, זיכרון נוצות מודחק, שהעדפתי כנראה לשכוח.
ילדה לא כל כך קטנה אוחזת בשתי ידיה תרנגולת קשורת רגליים ומגישה אותה לשוחט. השוחט לוקח את התרנגולת, שולף תער ובאבחה חדה מעביר את התער על גרונה של התרנגולת ואחר כך משליך אותה על האדמה הקשה. התרנגולת מקרטעת בריצה עוד כמה דקות עד שהיא כושלת אל מותה. אז משליך אותה השוחט אל חבית מלאה נוצות מגואלות בדם ואומר לילדה לקחת משם את התרנגולת המתה. הילדה לוקחת אותה, מביאה אותה הביתה ומוסרת אותה לאמה העסוקה במטבח, ואחר כך הולכת לה לשחק, כאילו כלום לא קרה.
הילדה הזאת היא אני, וזיכרון התרנגולת המפרפרת לאחר מגע התער החד, מודחק בתוכי, ונמצא במקום שבו מתקבצות המחשבות הכואבות, המפחידות והמייסרות, שעם הזמן הולכות ומתכווצות, הולכות ודוהות עד שהן מסתתרות מתחת לסף התודעה.
סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז
לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה. לקרוא את המשך הרשומה «
ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה 'אמא': שני אחי, אחותי ואני.
אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.
בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.
כל שנה מגיע חג הסוכות וכל שנה אני תוהה מה אפשר לכתוב על החג הנחמד הזה שיהיה בו משהו מעניין/ מקורי/ נוסטלגי/ שמח. כי בסך הכל חג הסוכות הוא חג מינורי ולא דרמטי. לא היו בו אויבים שקמו עלינו לכלותינו. לא היו גזירות בו שאיימו להשמידנו ובמקום שירים כמו "מעוז צור ישועתי …לעת אכין מטבח מצר המנבח" שזאת עברית לא ממש מובנת לכל, אנחנו שרים בסוכות שירים בשפת בני אדם "פטיש מסמר ניקח מהר- סוכה לבנות, בנים ובנות" שזה עברית לגמרי סבבה.
גם העונה היא עונה של חסד. סוף הקיץ, תחילת הסתיו. ענני כבשים באופק והישיבה בסוכה מעוררת איכשהו את הגעגוע למה שהיה פעם, לפני הרבה שנים כשאני הייתי ילדה קטנה ותמימה ועדיין האמנתי לכל זאב שפגשתי ביער.
…ופתאום נזכרתי במה שכתבתי בדיוק לפני שנה על סוכת דוד הנופלת. ומכיוון שנוסטלגיה ככל שהיא מתיישנת היא רק משביחה , החלטתי להביא לכם שוב את הפוסט משנה שעברה. אולי אתם זוכרים ואולי לא. מי שזוכר- לא יוותר, ומי ששכח- יקרא ויווכח. הנה הרשומה ככתבה וכלשונה. מותר לצחוק כי זה מצחיק והעיקר כל מילה אמת!
אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם 'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.
אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.
ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.
מנסה לכתוב. מנסה להתרכז. מקלידה. מוחקת. מקלידה. מוחקת. בוהה במחשב. מביטה בשעון. הולכת להכין קפה. פותחת ספר. סוגרת. נכנסת לפייסבוק. עושה לייק. מחייגת לחברה. מתחרטת. מעיפה אבנים על angry birds. מפספסת. נכנסת לחשבון הבנק. יוצאת. שותה מים. נוגסת שוקולד. מביטה מהחלון: הגינה מעולפת. שותה עוד מים. חם. מורידה את הטמפרטורה במזגן. קר. סוגרת את המזגן. חם. פותחת את המזגן. אוף… איזה חום!
קיץ ישראלי 2012. אומרים לנו שלא היה קיץ כזה כבר חמישים שנה. אני חוזרת אחורנית בזמן לימי הקיץ בילדותי בטבריה. 40 מעלות בצל. בלי מזגן. בלי מאוורר. רוח מזרחית מצמיתה בצהריים. אני בת עשר. אימא נותנת לי סל רשת ורשימת קניות למכולת: לחם, לבניה, מרגרינה, ביצים וקמח. הלבניה בצנצנת זכוכית עבה וירקרקה וצריך לזכור להחזיר את הריקה. לחם בשני סוגים: שחור עגול או לבן ארוך. המרגרינה ארוזה בעטיפת נייר משומן. הביצים מונחות בסל נצרים בתוך אניצי קש. החנווני מוציא את הקמח בכף מתכת קעורה מתוך שק גדול ומכניס לשקית נייר חומה שאת קצותיה הוא מקפל פעמיים. אחר כך הוא לוקח ביצים ומסדר אותן אחת אחת בשקית נייר נוספת. עכשיו הכול מונח בתוך הסל ואני צריכה להגיע הביתה עם כל הביצים שלמות. משימה לא פשוטה לילדה שברכיה שרוטות תמיד ותחבושת גדולה מלפפת אותן מדי פעם.
אני בגן הילדים
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכמו כל תולעת ספרים זללתי מכל הבא ליד. בטבריה של שנות החמישים, הייתה בשכונתנו, קרית-שמואל, ספריית השאלה אחת, קטנה, שהייתה פתוחה רק פעמיים בשבוע: ביום שני וביום חמישי מ- 16:00 ועד 19:00. הספרייה הייתה ממש קרובה לביתנו, אבל בין הבית לבין הספרייה השתרע שדה קוצים גדול, שהיה מסוכן לחצות אותו ברגל, בחורף בגלל הבוץ הטובעני, ובקיץ בגלל הנחשים. לכן, הייתי צריכה ללכת לספרייה בדרך עוקפת שארכה הרבה יותר זמן. לקרוא את המשך הרשומה «
.In vogue – in the current fashion or style
.Fashionist– an obsequious of the mades and fashions
.Sartorialist– a person who practices or interested in sartorialism
sartorialism- an interest in matters of or relating to the tailoring of clothing.
שלא תבינו אותי לא נכון. אבא שלי לא היה דוגמן ובטח שהוא לא הופיע על דפי ה"ווג". אבל הוא כן היה בווג. ואם אתם לא מצליחים להבין למה אני מתכוונת, אז פשוט תקראו את הפירוש לin Vogue שהבאתי בתחילת הפוסט . ועכשיו לנושא עצמו: מה שהתכוונתי לספר כאן, זו עובדה פשוטה, שהייתה בשבילי די מפתיעה: אבא שלי, בצעירותו, התלבש טיפ-טופ. יכולתי להגדיר אותו גם כסטייליסט, כפאשניסט, או כסארטוריאליסט (פירוש כאן, למעלה). כל אחת מההגדרות האלה מתאימה לסגנון הלבוש שלו בתקופה שהיה רווק טברייני, רזה וספורטאי, בן עשרים ומשהו.
אבא שלי, בחליפת אוקספורד לבנה, ראשון מימין
אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם 'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.
אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.
ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.
פוסט ראשון בשנה החדשה ולשם שינוי, לא על אופנה, אלא דווקא על ספר. ספר מקסים שסיימתי לקרוא זה עתה. אבל קודם כל אני חייבת להודות שלא העליתי על דעתי שאסכים אי פעם, מרצוני החופשי, לכתוב ביקורת על ספר. יותר מדי מזכיר לי יומן קריאה, מהסוג שנאלצתי לכתוב בבית הספר ונשאר בזיכרוני כאחת המטלות המעיקות, המאוסות והדוחות ביותר שהיו קיימות בתכנית הלימודים. לכתוב יומן קריאה על ספר היה כמעט כמו לכתוב חיבור על הטיול השנתי, שרק המחשבה עליו הספיקה בשביל לקלקל לגמרי את ההנאה מהטיול.
דגים הם המזל שלי בהורוסקופ, מה שאומר שממש בקרוב אני חוגגת יום הולדת… תודה על האיחולים, ממש יפה מצידכם… רק שלא תנסו אפילו לשאול אותי כמה…ובכלל, תרגיעו, זה לא הולך להיות עוד פוסט נרקסיסטי על עוד יום הולדת ועל איך שהשנים חולפות ביעף (בינתיים טוב, תודה)… בפוסט הזה אני דווקא רוצה לספר לכם, בין השאר, על הקשר החזק שלי עם מים ועם דגים, זה שהתחיל עוד בילדותי הרחוקה בטבריה.
באותם ימים, מי הכנרת היו צלולים מאוד והכינרת כיסתה חלקים גדולים ממה שכיום נראה כרצועת חוף יבשה מכוסה באבנים גדולות, לבנות, שקשה מאוד לפסוע עליהן מבלי למעוד.
הכינרת כיסתה פעם את כל השטח היבש המכוסה אבנים והמים היו צלולים מאוד
הבלוג של אילה רז 