You are currently browsing the tag archive for the ‘בלוג’ tag.
אתם צודקים. באמת הזנחתי את הבלוג שלי יותר מדי זמן. במשך כל חודש ינואר כתבתי בסך הכל פוסט אחד. יבול עלוב ומבאס. ומה שחשוב בהקשר זה, איננה העובדה שהיו לי סיבות טובות לעצירת הכתיבה, אלא, שגם מזה למדתי משהו. ובמה שלמדתי אני מוכנה לשתף אתכם.
קודם כל למדתי שכאשר עוצרים כתיבה שוטפת לפרק זמן ארוך מהרגיל, קשה לחזור ולהתחבר לכתיבה הזורמת מאליה, באותו אופן שבו התחברת קודם. מכשולים ומעצורים חדשים שלא היו שם, חוסמים פתאום את האינטימיות שהתקיימה פעם ביני לבין הבלוג שלי, ויוצרים סוג של מחסום שגורם להתייחסות זהירה ומהוססת יותר אל הכתיבה. וכך קורה שאני מתחילה להתבונן בכל נושא כתיבה שעולה על הפרק בזכוכית מגדלת ושאלות של 'חשיבות' ו'ערכיות' הופכות לשאלות מהותיות, שעושות את הכתיבה הספונטנית לבלתי אפשרית. פתאום צריך לחשוב עוד ועוד על כל נושא, עובדה שגורמת לי למקם את הכתיבה בסוף התור של המטלות הממתינות. וזה לא שקודם לא חשבתי על מה שאני הולכת לכתוב, בוודאי שחשבתי, אבל הכול זרם באופן טבעי, והרגשתי כאילו הדברים שכתבתי עליהם פשוט בקשו להיכתב.
בחודשיים האחרונים קצת הזנחתי את הבלוג שלי. לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה. קבלתי על עצמי לאצור תערוכה גדולה במוזיאון (כל הפרטים עדיין חסויים) ולחץ הזמן הכתיב לי סדרי עדיפויות שלא היו בשליטתי. אז במקום לכתוב פוסט פעמיים בשבוע כתבתי פוסט רק פעמיים בחודש ואז גיליתי את נפלאות הבלוגוספירה: גם כשאתה לא שם- אתה קיים! גם לאחר שבועיים בלי פוסט חדש, אנשים המשיכו להיכנס לבלוג, לקרוא, לראות ולהגיב.
כמות הקוראים אמנם ירדה ל-2500 בחודש, אבל גם 2500 קוראים בחודש אינו מספר מבוטל. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא רשימת הארצות שמהן מגיעים הקוראים שלי, שאותם אני מגלה בדו"חות שמספקת לי הפלטפורמה של וורדפרס שעליה נמצא הבלוג שלי. ישראל – זה ברור. אבל איך הגיעו בחודש האחרון לבלוג שלי קוראים מניו-זילנד, מקולומביה, מאוקראינה, מנפאל, מזימבאבווה, מלבנון, מאיי הבתולה, מכוות ומהרשות הפלסטינית??? לקרוא את המשך הרשומה «
לקראת השנה החדשה קבלתי סיכום מהאנשים החרוצים של wordpress (הבלוג שלי נמצא על פלטפורמה זו) על פעילות הבלוג בשנת 2011 והנתונים הפתיעו אותי ממש. החלטתי לשתף אתכם בסיכום המעניין. כדי לקרוא את הדו"ח עליכם קודם כל להקיש על הלינק המופיע בתחתית העמוד , להמתין עד שיעלה כל הדף (זה עם הזיקוקים) ואז לגלול את הדף כלפי מטה.
בקטע על תפוצת הבלוג ביבשות השונות – העמידו את הסמן על יבשת מסויימת ותקבלו את אחוזי הקוראים בכל ארץ ביבשת זאת. עוד עובדה מרנינה שאנשי וורדפרס שמו אליה לב היא שהגולשים לבלוג שלי קוראים בענין גם פוסטים משנים קודמות, מה שאומר שנושאי הכתיבה שלי נשארים רלבנטים.
המסקנה שלי מהסיכום הנ"ל היא שכל מי שלא כותב בלוג- פשוט לא יודע מה הוא מפסיד…
The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 23,000 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 9 sold-out performances for that many people to see it.
היום, 6 בדצמבר, 2011, אני חוגגת יום הולדת. לא. לא לעצמי. לבלוג שלי, שגם הוא בעצם אני, אבל אני קצת שונה. יותר מבוקר, יותר מחושב, אני שיכול להחליט כל בוקר מחדש אם להיות או לחדול. ואחרי שנתיים שאנחנו ביחד, בתדירות של יום יום או של פעם בשבוע שבועיים, אני יכולה לגלות לכם שאני ממש אוהבת את הבלוג הזה שלי, שהתחלתי אתו בלי כוונות לטווח ארוך, ואחרי שנתיים של ביחד (היום בדיוק) אני כנראה, כבר לא יכולה בלעדיו.
כבר הודיתי כאן יותר מפעם אחת שאני מכורה. לא. לא מה שאתם חושבים. לא סמים רכים או קשים. לא אלכוהול או סיגריות ולא שום דבר אחר שמכניסים לפה. אני מכורה לעולם הוירטואלי. למחשב. לאינטרנט. לאימייל. והכי לבלוג שלי. אני מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה וכשאני מתנתקת לשעה אני מרגישה מין עקצוץ כזה בידיים, מין קוצר רוח בוער שמכריח אותי לחזור אל המחשב ולהקיש שוב על המקלדת כאילו אין מחר. לפעמים העיניים שלי כבר ממש שורפות ופרק היד כואב (אני כותבת ביד אחת כמו כל מי שלמד בעצמו להשתמש במחשב) אבל אני ממשיכה להקיש ולא מסוגלת להפסיק.
לפני שנה, ב-6 ב דצמבר 2009 התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. את המוטיבציה לכתיבה אפשר היה לנסח בערך כך: אני עושה דברים מעניינים. אני אוהבת לכתוב. אני רוצה שידעו על הדברים המעניינים שאני עושה. אני פותחת בלוג…
היום, במבט לאחור אני יכולה להודות שלא ממש הבנתי מה זה בעצם בלוג ואיזה מחויבות עמוקה כרוכה בלהיות בלוגרית. ממש כמו הצעצוע התמים שנקרא טמגוצ'י שהיה הצעצוע המועדף על ילדים ובעיקר על ילדות לפני כמה שנים, שהיה עלול לסבול ואפילו למות אם הזניחו אותו- כך גם הבלוג … שכחת לכתוב/ התרשלת באחזקתו- האוהדים המאוכזבים ימצאו לעצמם מהר מאוד בלוג אחר שמשקיע יותר… המחויבות לבלוג, כמו כל מחויבות אחרת, דורשת מחשבה, אהבה והתמסרות ומעל לכל- זמן! אני מאמינה שזמן הוא מושג אלסטי, ככל שתדחס יותר דברים לסדר היום שלך- יתרחב הזמן ויקלוט עוד ועוד. ומי שרוצה להתעמק בסוגיה זאת מוזמן לקרוא את ספרו של תומאס מאן 'הר הקסמים' . לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג שלי ואני כבר ביחד 6 חודשים, מה שאומר שהיחסים בינינו כבר השתדרגו משלב החיזור לשלב הקבע. או אם תרצו, אנחנו כבר כמו זוג נשוי. אני יכולה לזהות ביחסים שלי עם הבלוג דפוסי התנהגות דומים לאלה של זוג נשוי. כמו בני זוג שפעם רצו כל הזמן להיות אחד עם השני ופתאום הם מגלים את הכיף שבלהיות לבד, כך אני והבלוג שלי- לפעמים טוב לנו ביחד ולפעמים אנחנו צריכים מרחק…
רק אני והבלוג שלי
נכון שעדיין קורה לי שאינני יכולה לחכות עד שאגיע הביתה ואתחיל לכתוב אבל קורה לי גם שאני יושבת מול המחשב ובוהה במסך הריק… לקרוא את המשך הרשומה «
עוד חודש עבר על הבלוג שלי . הוא מרגיש בסדר. תודה שאתם שואלים. עקומת הביקורים בעלייה ובחודש החולף נרשמו 2630 כניסות, מספר מכובד שהקנה לי כרטיס כניסה למועדון מאה הבלוגים הנצפים ביותר בוורדפרס, שם אני נעה בין המקום ה- 33 למקום ה- 95. אני לא בדיוק מבינה איך נעשית שם ההיררכיה, בכל אופן זה לא תמיד בקורלציה עם מספר הכניסות. כנראה שיש פרמטרים נוספים שאינם ידועים לי.
סערת הרגשות שאיפיינה את יחסי עם הבלוג בתחילת דרכנו המשותפת, לקרוא את המשך הרשומה «
טוב, אני מודה. אחרי 4 חודשים אף אחד כבר לא שואל אותי יותר את השאלה הזאת. אפילו לא אני. כי עכשיו הבלוג ואני כל כך מחוברים שממש קשה לי לדמיין איך זה היה לפני שהוא נולד.
אז אולי יותר נכון שאשאל עכשיו: מה זה עושה לי? מה זה עושה לאגו שלי? ואיך זה מרגיש להיות חלק מהבלוגוספרה? התשובה די פשוטה, ולא צריך פסיכולוג בשביל להבין איך אני מרגישה עם הסטטיסטיקה שמראה כי בחודש האחרון נכנסו לבלוג שלי 2312 פעם. לקרוא את המשך הרשומה «
שלושה חודשים מלאו לבלוג שלי והוא גדל בלי עין רעה… בחודש פברואר נצפו 1700 כניסות והגרף של הכניסות לבלוג מטפס בינתיים כלפי מעלה. אני מניחה שמתישהו זה ירד, כי כל מה שעולה חייב לרדת-לא? (כמו הבורסה למשל) אבל אני בסדר עם זה ואקח את זה בסבבה כשזה יבוא. ובינתיים בשבוע שעבר נבחר הבלוג שלי במקום ראשון בין הבלוגים שהראו את הצמיחה הכי מהירה בוורדפרס. לא האמנתי למראה עיני…קראתי שוב ושוב בכדי להאמין. אני? הבלוג שלי??? והרי אני עדיין מרגישה כמו תינוק שלומד ללכת…בטח נפלה טעות… קראתי לדני שיאשר… ועכשיו, יש לי עדים! אמנם רק עד אחד אבל שווה מיליון… לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 