You are currently browsing the tag archive for the ‘בית בירם’ tag.
הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'
הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים. נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.
זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.
פיירסייד על נפט
הבלוג של אילה רז 