You are currently browsing the tag archive for the ‘אמא’ tag.
אפתח בווידוי אישי. אני שונאת לאפות. תשאלו למה? פשוט מאוד. בגלל שבאפייה לפי מתכון נתון צריך לציית להוראות מדויקות שמישהו אחר כתב מבלי להפעיל שיקול דעת . ואני, מה לעשות? לא ממש אוהבת לציית להוראות מבלי להפעיל שיקול דעת.
כך קורה אצלי שכבר בשלב קריאת החומרים אני מתחילה להתווכח עם המתכון: חצי כוס שמנת מתוקה? יותר מדי קלוריות. אני אחליף את השמנת בחלב. כוס וחצי סוכר? יותר מדי מתוק. אשים רק כוס אחת. מקל וניל? אין לי. אשתמש בקליפת לימון.
וכמו שכבר בטח ניחשתם, בסופו של דבר, העוגה שלי לא יוצאת דומה בכלל לתוצאה הצפויה מהמתכון המקורי של העוגה. זה לא אומר שהיא לא יוצאת טעימה. לפעמים היא דווקא מפתיעה לטובה. ואז, כשאני מחליטה לחזור על העוגה שלי פעם נוספת, היא שוב יוצאת אחרת . למה? כי גם להוראות שכתבתי לעצמי במו ידי- אינני יכולה לציית, כי הפיתוי לשנות ולאלתר הוא בשבילי גדול הרבה יותר מהפיתוי לחזור על מתכון שכבר נוסה בהצלחה.
כל מה שאמרתי כאן, אינו תקף לגבי מתכוני האפייה שקבלתי מאמא שלי ז"ל. במתכון של אמא הוראות ההכנה הן תמיד נתונות לשיקול דעת. 'קמח- בערך 2 כוסות, אם דליל מדי להוסיף עוד. סוכר- כוס ורבע, אם הפרי חמוץ- להוסיף עוד' וכיוצא בזה הוראות שהשאירו לי חופש פעולה ותחושת עצמאות שהיא חיונית לקיומי הרבה יותר מעוד עוגה אחת מוצלחת…
יום אחד את מבינה שאין לך יותר ילדים בגן הילדים. אין כבר מי שישיר לך ביום האם "אמא יקרה לי" כשגרונך נחנק מדמעות ועינייך צוחקות מאושר.
כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.
עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.
ויום אחד את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.
אני כאמא
או-טו-טו מסתיים החופש הגדול והילדים חוזרים לבית הספר. מישהו חושב שחופשה של חודשיים היא קצרה מדי? יש איזו סבתא שמרגישה שעדיין לא מיצתה? איזו אימא שעדיין לא הותשה? אל תענו לי. אני יודעת את התשובה: כוווולם שמחים לחזור לבית הספר!
ההכנות לבית הספר כבר בשלבי סיום. הבגדים מוכנים בארון. הספרים והמחברות ארוזים, ורגע לפני שילדינו החמודים ילבשו את התלבושת האחידה וייצאו למסע הישרדות בן אלפי ק"מ, אני רוצה לספר לכם כאן משהו על תלבושת אחידה מזווית הראיה המיוחדת שלי: קודם כילדה, אחר כך כאימא לילדים ועכשיו כסבתא לנכדים. אתייחס כאן אל השינויים שחלו בתלבושת האחידה לא רק מבחינה אופנתית, אלא גם מבחינה חברתית ואנסה להסביר באמצעותם את השינויים שחלו בחברה הישראלית החל מהימים שאני הייתי ילדה קטנה ועד היום.
בי"ס אליאנס, ירושלים : התלבושת האחידה הזאת היתה נהוגה עד שנות ה- 50
הבלוג של אילה רז 