You are currently browsing the tag archive for the ‘אלכסנדר מק-קווין’ tag.
בחורף 2000 פנה אלי דר' רוביק רוזנטל, עורך כתב העת 'פנים'- לתרבות, חברה וחינוך ובקש ממני ל'חזות' איך תתפתח האופנה במאה ה-21. משימה לא פשוטה בכלל, מה עוד שגם אתם וגם אני יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית המקדש ("מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים…" גמרא, בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב ).
על אף הסיכון הכרוך בניפוץ תדמיתי המכובדת- נעניתי לאתגר. את מה שכתבתי לפני חמש עשרה שנה, מצאתי היום, במקרה, כשחיפשתי משהו אחר. ואתם יודעים מה? נראה לי שמה שכתבתי בפתח המילניום השלישי הולך ומתממש כמעט בדייקנות.
אז בואו נראה מה חשבתי אז, ונבחן זאת מול המציאות העכשווית.
לקראת המאה ה-21 צועדת האופנה בעקבות המגמה המערבית של טשטוש הגבולות בין המינים. הנשים התחילו במגמה כבר במלחמת העולם הראשונה, הגברים מצטרפים אליה לקראת סוף האלף.
סיימון ומייקל ישבו בתא זכוכית עגול על כסאות מתכת חלולים והתבוננו בצג המחשב. סיימון לבש בגד צמוד עשוי ויניל שקוף ומייקל נעל מגפי פי-וי-סי ירוקים ועטה מחוך לאטקס בוהק. הם המתינו לאות האלקטרוני שיקרא להם להיכנס וההתרגשות ניכרה היטב בפניהם המאופרים בקפידה, כי הם באו לכאן היום להזמין להם תינוק. בשיחות ממושכות ביניהם סיכמו מראש איזה תינוק הם מעדיפים. הם ידעו מה יהיה צבע עיניו, מה מנת המשכל שלו ומה יהיה גובהו בגיל 20. מינו של התינוק היה הסוגיה היחידה שטרם סוכמה ולאחר הרהור ממושך אמר מייקל: "בן או בת, מה זה כבר משנה, הרי ההבדלים ביניהם לא ממש משמעותיים". "או-קיי", אמר סיימון "אקבל כל מה שתחליט…"
כל הסימנים מעידים שסצינה זו עשויה להתרחש בנקודת זמן כלשהי במאה ה-21. ההתפתחות המהירה בשיבוט בעלי חיים וההתקדמות המשמעותית במיפוי הגנום האנושי יאפשרו בעתיד הלא רחוק למייקל ולסיימון, כמו לזוגות רבים אחרים, להזמין תינוק "מעוצב" על פי בחירתם, בתנאי, כמובן, שיהיו להם האמצעים למימון הפרויקט. לקרוא את המשך הרשומה «
יש כוכבים שאורם מגיע אלינו כאשר הם עצמם כבר כבו ואינם (חנה סנש)
זאת הציטטה שעלתה במוחי כאשר צפיתי בתערוכה המופלאה של אלכסנדר מק-קווין 'יופי פראי', שהוצגה במוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, מאמצע מרץ עד תחילת אוגוסט 2015, ושברה את כל שיאי הצפיה שנרשמו בתערוכות במוזיאון זה, עד כה.

שמלת הכלולות עם ההינומה שנפרשת מעל מסכת אביר ומצמיחה קרניים
לאור הביקוש הרב לכרטיסי כניסה , הוחלט, ברגע האחרון, לאפשר את פתיחת התערוכה למבקרים, בשבועיים האחרונים, למשך כל היום וכל הלילה והמקום המה אנשים.
כשאני בקרתי במוזיאון, רכשתי, למזלי, את הכרטיסים באינטרנט כחודשיים לפני מועד הביקור, וכשהגעתי וראיתי את התורים האינסופיים- הבנתי כמה זמן יקר חסכתי…

השמלה מהקולקציה הראשונה של מקווין 'האונס בהרים'
בביקורי , היו באולמות התצוגה, כל כך הרבה אנשים, שהייתי צריכה לעבור על התערוכה פעמיים כדי לוודא שלא החמצתי כלום. אבל בגלל זה קבלתי בונוס: לצלם כמעט ללא הפרעה. וכל מי שהיה במוזיאון זה אי פעם, יודע, שזה דבר שלא יעלה על הדעת, כי הסדרנים מרחרחים סביבך, ככלבי שמירה, ואיך שאתה שולף את האייפון- מיד צץ מישהו לידך ומזהיר אותך שאסור בהחלט לצלם .
האסוציאציה המתעוררת בי למראה נוצות, היא קלילות אוורירית של גוף כמעט חסר משקל המרחף תוך מעוף סיבובי וצונח ברכות למטה עד שהוא נוגע באדמה. עוד אסוציאציות הן: כסת פוך מפנקת בלילה קר וסוער, או מלחמת כריות נמרצת וחסרת פשרות בין שני אוהבים שמיצו את אפשרויות המשחק האחרות.
אבל, אחרי האסוציאציות הנעימות האלה, עולה משום מקום, זיכרון נוצות מודחק, שהעדפתי כנראה לשכוח.
ילדה לא כל כך קטנה אוחזת בשתי ידיה תרנגולת קשורת רגליים ומגישה אותה לשוחט. השוחט לוקח את התרנגולת, שולף תער ובאבחה חדה מעביר את התער על גרונה של התרנגולת ואחר כך משליך אותה על האדמה הקשה. התרנגולת מקרטעת בריצה עוד כמה דקות עד שהיא כושלת אל מותה. אז משליך אותה השוחט אל חבית מלאה נוצות מגואלות בדם ואומר לילדה לקחת משם את התרנגולת המתה. הילדה לוקחת אותה, מביאה אותה הביתה ומוסרת אותה לאמה העסוקה במטבח, ואחר כך הולכת לה לשחק, כאילו כלום לא קרה.
הילדה הזאת היא אני, וזיכרון התרנגולת המפרפרת לאחר מגע התער החד, מודחק בתוכי, ונמצא במקום שבו מתקבצות המחשבות הכואבות, המפחידות והמייסרות, שעם הזמן הולכות ומתכווצות, הולכות ודוהות עד שהן מסתתרות מתחת לסף התודעה.
תארו לכם שהייתם יכולים לשתול בגינה עץ נעליים. הייתם קונים שתיל קטן כמו של ורד למשל, בוחרים את הצבע שאתם אוהבים, בוחרים את הצורה ואת הדוגמא מהקטלוג ואז נוטעים את השתיל באדמה. אחר כך משקים, מדשנים ומחכים לאביב. באביב היו מופיעים פרחי-נעליים קטנים עם ריח משכר ובקיץ הייתם קוטפים נעליים וממלאים בהן קופסאות קרטון לבנות, מרובעות, שאותן הייתם מעניקים במתנה לכל מי שאתם אוהבים.
נשמע לכם מופרך לחלוטין? אז כדאי שתתבוננו בתמונה הבאה.
- עץ הנעליים בצילום של אריק לאורנבאך
מה אתם רואים בדמיון כשאתם חושבים על מחוך??? אצלי, התמונה המיידית היא ויויאן ליי בתפקיד סקרלט אוהארה בסצנת המחוך המפורסמת מתוך "חלף עם הרוח", כשהאומנת השחורה שלה מושכת את שרוכי המחוך וסקרלט הדקיקה דורשת עוד ועוד…

המחוך של סקרלט אוהארה
שאפו בצרפתית ( chapeau ) פירושו כובע. כשאומרים למישהו "שאפו" מתכוונים להביע הערכה עמוקה לאותו אדם על הישגיו, ולאות הערכה מסירים לכבודו את הכובע מעל הראש.
כשאני אומרת "שאפו" אני רואה בדמיוני את סצנת הכובעים המפורסמת ממופע הפתיחה של מרוץ הסוסים ב"אסקורט" מתוך הסרט "גברתי הנאווה", כשאודרי הפבורן האחת והיחידה מופיעה במערכת בגדים בסגנון אדוארדיאני בצבעי שחור-לבן-אפור וחובשת כובע תואם בעיצובו הגאוני של ססיל ביטון . לקרוא את המשך הרשומה «
כל אחת מאיתנו שומרת זכרונות של שמלת כלה. אם היא צעירה מאוד היא מפנטזת על שמלת הכלה שתהייה לה, אם היא כבר התחתנה היא זוכרת את שמלת הכלה שהייתה לה ואם היא כבר חיתנה בת או בן – היא חולקת את זכרונות השמלה עם בתה או כלתה. לכל מי שהייתה בסרט הזה , הנה כמה עובדות שכדאי לדעת על שמלת הכלה וגם כמה תמונות של שמלות כלה שאי אפשר לשכוח… לקרוא את המשך הרשומה «
הפוסט מיועד לכל מי שאהב, אוהב ויאהב את אלכסנדר מק-קווין, הגדול מכולם, שרק היום התברר לי שתאריך הולדתו זהה לשלי, 17 במרץ, לא באותה שנה כמובן…
אלכסנדר מקווין Alexander McQueen נולד באיסט-אנד (East end ), לונדון בשנת 1969. בשנת 1992 סיים לימודי תואר שני בעיצוב אופנה בסיינט מרטינס (St. Martins School of Art) וקולקציית הגמר שלו זכתה לתשואות ולכיסוי תקשורתי נרחב. לקרוא את המשך הרשומה «