You are currently browsing the tag archive for the ‘איינדהובן’ tag.

כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות  ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות  לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים. דמיינתי גם שוקולדים קטנים ממולאים בקרם שמנת, או בליקר דובדבנים, עטופים בנייר כסף בצבעי אדום- כחול- צהוב, מונחים בקופסאות מרובעות, עגולות ומשולשות, שעליהן מופיע צילום של ורד אדום בשיא פריחתו, או של נערת פין-אפ, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.

זה היה המגוון של סוכריות ילדותי. לא משהו שאפילו מתקרב למבחר של היום, אבל משהו שהספיק לי בהחלט בשביל חלום מפתה, מתוק ונחשק.

בחנות המטריפה שדמיינתי עמדו תמיד ריחות משכרים של קקאו, ליקר, תמצית וניל וניחוח לימון וניתן היה לבחור בה כל סוכריה שרצית ולמצוץ אותה בהנאה עד שהתפוגגה בפה. כדי להבין את החלום הזה, צריך לזכור, כי שנות ילדותי היו שנות צנע במדינת ישראל ושוקולדים וסוכריות היו יקרי מציאות. אני מניחה שבשל כך, היה החלום המתוק שלי, חלומם של עוד ילדים רבים מבני דורי.

כשגדלתי, פג קסמו של החלום, ואפילו 'צ'רלי בממלכת השוקולד' לא הצליח לעורר בי מחדש את התשוקה להיות מוקפת בממתקים. אבל, חלומות חייבים להתקיים, כי מה שווים החיים בלי חלום? וכך התחלפה לה  חנות השוקולדים הקטנה והמטריפה של ילדותי בחנות לחומרי יצירה, שבה מוצגים על מדפים צפופים המון סרטים, כפתורים, אבזמים, מלמלות, חוטי צמר, חוטי כותנה, חרוזים, פונפונים, גדילים, טבעות מתכת, לחצניות ועוד… שרק מלראות אותם מתחילים להופיע אצלי סימני התמכרות קשים, המתבטאים בגירוי בלתי נשלט בידיים המתגעגעות ליצור.

לקרוא את המשך הרשומה «

מחר בערב נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל לביבות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצוות. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.

היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום הזיכרון ויום העצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים  ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל: לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 151 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 151 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: