You are currently browsing the tag archive for the ‘אודרי הפבורן’ tag.
אזהרה: הפוסט נכתב תחת השפעת אנ.טי.בי (יוטיקה) והוא עלול להיות מתאים לילדים
אמש, בשעה 02:30 לפנות בוקר התחילה אזעקת הבית שלנו לילל. השכמה פתאומית שקרעה לי את החלום באמצע והכניסה אותי מייד לכוננות על. אמנם קורה אצלנו לא פעם שהאזעקה מופעלת על ידי חתולים, אבל הפעם, ידעתי, זה לא חתול!!! 02:30 לפנות בוקר היא לא שעת החתולים! בעיניים חצי עצומות עודדתי את בן זוגי האמיץ ואספתי את שאריות האישיות המנומנמת שלי לעמוד מול הפורץ….
עם הקפה הראשון של הבוקר נזכרתי בליל אמש ושמחתי לגלות שמה שנשאר ממנו זה רק קרעי חלום וביטוי נחמד: 'שעת החתולים'.
אחלה כותרת לפוסט חדש! אני חושבת ומתחילה להריץ על ההארד דיסק האנושי שלי אסוציאציות חתולים שמתאימות לבלוג: וולט דיסני והחתול במגפיים בסרט התלת-מימדי החדש
יש לי סימפטיה לצבים. יצורים כל כך איטיים וכל כך מגושמים, שיש להם מעט מאוד דרישות מהחיים: אדמה מתחת לרגליים, כמה עלי חסה והם מסודרים. במרוץ בין הארנב לצב- אני תמיד ל טובת הצב. אולי בגלל שהוא יוצא למשימה חסרת סיכוי…ואולי בגלל שאני נוטה באופן בסיסי לטובת כל אנדר-דוג שמצליח להפתיע.
צב יבשה מצוי
שאפו בצרפתית ( chapeau ) פירושו כובע. כשאומרים למישהו "שאפו" מתכוונים להביע הערכה עמוקה לאותו אדם על הישגיו, ולאות הערכה מסירים לכבודו את הכובע מעל הראש.
כשאני אומרת "שאפו" אני רואה בדמיוני את סצנת הכובעים המפורסמת ממופע הפתיחה של מרוץ הסוסים ב"אסקורט" מתוך הסרט "גברתי הנאווה", כשאודרי הפבורן האחת והיחידה מופיעה במערכת בגדים בסגנון אדוארדיאני בצבעי שחור-לבן-אפור וחובשת כובע תואם בעיצובו הגאוני של ססיל ביטון . לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 