You are currently browsing the tag archive for the ‘אביב’ tag.
נדמה לכם שאתם יודעים מה עושה אתכם מאושרים? לפי דניאל גילברט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, שכתב את הספר 'להיתקל באושר', רוב הסיכויים שאתם בכלל לא בכוון הנכון. ספר זה, שאני קוראת בימים אלה, מפריך אחד לאחד את כל המיתוסים על מהות האושר, ואם חשבתם כמוני, שהישגים אישיים, רווחה חומרית, או זוגיות מוצלחת- עושים אתכם למאושרים, אז כדאי שתתחילו לחשוב על הכול מחדש.
מבט מגבעת הרקפות מול קבוץ גלעד אל הנוף הירוק שמסביב
כן. אני יודעת שזה בנאלי לכתוב פוסט על אביב.
אז אני לא אכתוב. לא השנה.
אבל…
מה? מה אבל? מה רצית להגיד? שיש השנה אביב משגע? שאין דברים כאלה ?
כן. אני יודעת.
כן. גם אני יודעת שתוך שבועיים לא יישאר זכר לכל היופי הזה. חמסין אחד והכול נעלם.
אז למה לא…כל זמן ש…
או.קיי. שיהיה.
הנה כמה צילומים שצילמתי היום.
האביב חוגג בכל מקום. מתפרץ במקומות הכי לא צפויים.
בבתים הכי מכוערים. בסביבה הכי מוזנחת.
אביב בפחי הזבל.
אביב בין הקירות המתפוררים.
אביב על יד הפילר העקום.
ואביב בנשמה…
כמה אנשים מתעטשים בצרורות והם לגמרי בריאים.
כמה קסנטיפות פתאום מחייכות וקודם החמיצו פנים.
כמה שמלות מטיילות ברחוב בוורוד במקום בשחור.
הירקן החמוץ אומר לי שלום ואפילו יוצא לו חיוך.
זה שלפני מחזיק לי ת'דלת אחרי שהוא כבר נכנס.
המשתלה מתגלה כמקום שקשה בו נורא להחליט.
אני פתאום יוצאת לגינה ולא מפסיקה לצלם…
…ההרגשה הזאת כשבחוץ גשמים ורעמים ובפנים חמים ונעים מחזירה אותי תמיד לילדות. אני ממש לא יכולה להסביר למה, אבל בארץ שבה נולדתי, שבה יש לפחות שמונה חודשי קיץ בשנה ובקושי ארבעה חודשי חורף, מה שאני זוכרת בגעגוע מתוק ובנוסטלגיה חמימה זה דווקא את הגשם המתופף על החלונות ואת מגפי הגומי האדומים שקנו לי כשהייתי ממש קטנה ולא הסכמתי לחלוץ אותם אפילו כשהלכתי לישון…
אולי זה בגלל שהקיץ של ילדותי היה אינסופי, בעוד שרגעי החורף היו נדירים ויקרים, ואולי בגלל שחורף מטבעו מעורר סוג של געגוע לחום של בית שזורק אותך אל הילדות, אל המתיקות התמימה ואל התחושה הכול כך ברורה שאמא-אבא יהיו שם תמיד בשבילך, השמש תזרח כל בוקר, ואתה תמשיך לגלות, מגובה עיניים של ילד, את פלאי העולם יום אחר יום אחר יום…
בילדותי, מעטים היו הספרים שנכתבו בעברית לילדים ולכן רוב הספרים שקראתי היו ספרים מתורגמים של סופרים כמו אריך קסטנר שאת ספרו 'פצפונת ואנטון' קבלתי בכיתה ג' כפרס על הצטיינות בלימודים. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שיכולתי לדקלם אותו בעל פה ובכל זאת לא הצלחתי להבין הרבה דימויים שמופיעים בו כמו: פרחי כפור, שלכת בצבעי להבה או פריחה אביבית, שאותם גיליתי רק עשרים שנה מאוחר יותר בנסיעת הלימודים שלנו להולנד. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 