You are currently browsing the category archive for the ‘זכרונות’ category.

קיץ 1955, לילה נטול ירח בטבריה הקטנה של ילדותי. המון כוכבים מנצנצים בשמיים: גדולים, קטנים ואפילו זעירים, ביניהם כאלה שממש קשה להבחין בהם: רגע הם נצפים ורגע נעלמים. אני מביטה בשביל החלב המורכב מריבוא רסיסי אור. אני אוהבת את צירוף המילים ״שביל החלב״ ומדמיינת את הפיות הענוגות המעופפות מסביבו ומפזרות עליו אבק כוכבים.
הדרך לביתי הזמני עוברת בשדרה חשוכה של עצי דקל עבותי צמרת, לא מזמן עברנו הנה והסביבה הלא מוכרת לי מפילה עלי אימה.
אני בת ארבע עשרה, סיימתי לפני שבוע את בית הספר היסודי ואני עומדת לנסוע בעוד כחודשיים עם משפחתי לחיפה, שם אני רשומה לבית הספר הריאלי. בינתיים התחייבנו לפנות את ביתנו הקודם ונאלצנו לשכור בית זמני בשל עיכוב בקבלת דירתנו החדשה.
כדי להתגבר על הפחד המעיק עלי- אני מתחילה לשרוק, השריקה רועדת ומקוטעת, ואני מרגישה כאילו אזל הרוק בפי וגרוני ניחר . אני רצה מהר, הכי מהר שאני יכולה, אבל לא שוכחת להפנות את הראש מפעם לפעם לאחור, כדי לראות אם אין מישהו מאחורי . אני כל כך רוצה כבר להגיע הביתה, לפתוח את הדלת ולהיבלע בחום ובאהבה, אבל הדרך מתארכת והאימה מתגברת וכל צללית בלתי מוכרת נראית לי מפחידה וכל רחש מחדד את כל חושי. לפתע אני מבחינה מאחורי בצללית של גבר, פוסע במהירות בשדרה שבה אני רצה.

בחושך קשה לי להבחין בדמות המטושטשת, ואני מנסה לרוץ מהר יותר כדי להגדיל את המרחק ביני לבינו. למרות שאני מגבירה את קצב הריצה איני יכולה להימנע מהפניית הראש לאחור, לכוון הזר, כדי לתהות על קנקנו. הוא נראה גבר רחב כתפיים, קומתו ממוצעת, גילו לא ברור, מה שלגמרי ברור זה שהוא לובש חליפה. חליפה בקיץ הטברייני? אני נדהמת. מי לובש בטבריה חליפה בקיץ? מוחי הקודח כבר מחבר את טבריה אל המאפיה הסיציליאנית ואני כבר מגלמת במחזה החדש את תפקיד הקרבן.

אבל מה לי ולמאפיה? אני תוהה כשהולם לבי מכה באזני. מעודי לא הייתי בסיציליה וכל אוצרות הכסף שיש לי מספיקים בקושי לכרטיס נסיעה באוטובוס.
המרחק ביני לבין ביתי הולך ומתקצר אבל המרחק ביני לבין הגבר הזר נשאר כשהיה.
אני מחליטה לחדול מלהפנות את הראש לאחור ולגמא בשיא המהירות את המרחק שנשאר עד הבית.
אני כבר קרובה מאוד הביתה כשבאזני עולה קול מבעית: ״אילה, אינך יראה?״

דמי קופא בעורקי. הוא מכיר אותי בשמי. מי יודע כמה זמן הוא כבר עוקב אחרי…
◦ אני מסתובבת אל השואל, הנמצא ממש עכשיו ממש מולי, רועדת כעלה נידף ולא מאמינה למראה עיני: הגבר הזר הוא המורה שלי לספרות אדון בן-ישראל, המתעקש לשמור על מנהגיו האירופיים גם בטבריה מוכת החום ולא מוותר על החליפה גם בקיץ. מה שמו הפרטי? אני מנסה להיזכר ולא מצליחה. אף אחד באותה תקופה לא קרא למורה שלו בשמו הפרטי, מצד שני, גם אף אחד באותה תקופה לא דיבר בשפה ספרותית ברחוב ולא לבש חליפה בחום יולי- אוגוסט. אבל אדון בן ישראל לא היה אף אחד. הוא היה מישהו. הוא עלה לישראל בעליה השלישית להגשים את חלום חייו: להיות מורה עברי בארץ ישראל ועם הגיעו לארץ בחר לו שם חדש: בן- ישראל.
 כאשר נרגעתי למראהו  וקצב לבי התמתן, הסביר לי המורה המסור שהוא הקפיד ללכת מאחורי בחושך ולדאוג שלא יאונה לי כל רע, ורק כשראה שאני קרובה הביתה פנה אלי בדברים.
 ידעתי להעריך מחווה זו, במיוחד לאור העובדה שידעתי שאדון בן-ישראל גר בקצה השני של העיר, סמוך לביתי הקודם.
 מאז נשאר המשפט ״אילה, אינך יראה״ חקוק בזיכרוני.  והייתי שולפת אותו בימים קשים, או בשעות מעיקות, ונזכרת כמה פחדתי ממישהו מלא כוונות טובות שליווה את צעדי כדי לשמור על בטחוני.

יש אירועים בחיים שהזמן לא מוחק. לא משנה כמה שנים עברו מאז, האירוע נשאר חד וצלול בזיכרון כאילו התרחש אתמול.

על אירוע אחד כזה אני רוצה לספר כאן. אירוע שמעבר למשמעות ההיסטורית שלו, יש לו משמעות נוספת שליוותה את חיי במשך שנים רבות. תוך כדי כתיבה עולות בי תמונות, רגשות, ריחות וטעמים ולרגע קטן אני שוב נערה בת ארבע עשרה העומדת לסיים את לימודיה בבית הספר היסודי (מה שהיה פעם כיתה ח') ושוב אני מתרגשת והלב פועם והילדה שהייתי אז תופסת את מקומי בהוויה הנוכחית ואני עכשיו-היא. ההווה הופך להיות עבר והזיכרונות הופכים להיות הממשות היחידה. הסיפור שאני רוצה לספר כתוב בהווה כאילו הוא מתרחש עכשיו, ואני חוזרת לימי התום ומרגישה שזה מקומי.

בעוד שבוע בדיוק תתקיים מסיבת הסיום של בוגרי בית הספר העממי ע׳ש ארליך בטבריה. הלימודים לא מתקיימים אצלנו מזה שבועיים ואנחנו עסוקים כל היום בחזרות לקראת ההצגה שאותה מביים מנחם גולן, בחור טברייני צעיר שלמד בימוי בחו״ל  וחזר לארץ לא מזמן.

בחצר בית הספר הקימו במה גדולה, עם תאורה חזקה, וכסאות התלמידים הוצאו מהכיתות והונחו בשורות מול הבמה.

אני הייתי נרגשת במיוחד מכיוון שידעתי שעם סיום לימודי, אעבור עם משפחתי לחיפה, שם כבר רשמו אותי לבית הספר הריאלי ויהיה עלי לעבור בחינות כניסה, אתגר שלא היה לי עדיין מושג איך להתמודד אתו.

ובינתיים קבלתי משימה חדשה, נבחרתי לשאת דברים בשם מסיימי המחזור. הרבה דפים השלכתי לפח- עד שהגעתי לנוסח שהניח את דעתי. לא חשבתי לדבר בעל פה- כי הייתי נרגשת מדי והמחשבה שאני אקריא ולא ״אנאם״ הרגיעה אותי במידת מה.

יומיים לפני האירוע- תפרה לי סבתא שמלה חגיגית מבד אדום עם פרחים, מכווצת בחוט גומי במחשוף, צמודה במותניים, עם שני כיסים עמוקים: בכיס אחד שמתי את הדף המקופל עם דברי הפרידה הכתובים בדיו כחול ובשני ממחטה לבנה, על כל צרה שלא תבוא. תליתי את השמלה החדשה על קולב עץ ואת הקולב הנחתי על משקוף הדלת.

הלכתי לישון מתוך התרגשות גדולה. אמנם, הנאום מוכן והשמלה יפה, אבל לדבר מול כל ההורים, המורים והתלמידים- הייתה עבורי משימה לא קלה ורק רציתי כבר להיות אחרי האירוע…

למחרת בבוקר, לא ראיתי את השמלה החדשה תלויה על המשקוף, אבל הנחתי שאימא תלתה אותה בארון ולא הקדשתי לנושא מחשבה נוספת. זה היה יום חופש ובשבע בערב הייתה מסיבת הסיום אמורה להתחיל. הלכנו בבוקר לים, שחינו וצחקנו ובצהריים חזרנו הביתה לנוח קצת לפני המסיבה.

בשעה שש התחלתי בהכנות למסיבה. התקלחתי, הסתרקתי ומרחתי שפתון חיוור על שפתי. ואז פתחתי את הארון, ושם אכן חיכתה לי השמלה, יפה ומגוהצת. הורדתי אותה מעל הקולב ולבשתי אותה. 47 הקילוגרמים שלי נארזו בה יפה והרגשתי נינוחה וחגיגית. עשיתי כמה סיבובי מחול מול הראי, והייתי מרוצה.

בית הספר היה במרחק הליכה מהבית ויצאתי לדרך.

בחצר בית הספר הייתה המולה גדולה, התלמידים הונחו להשאיר את הכיסאות למורים ולאורחים וכולנו התגודדנו בקבוצות, נרגשים וצוחקים.

לאט לאט, תפסו המורים והאורחים את מקומותיהם, מנחה האירוע עלה על הבמה, סיכם את הישגי בית הספר וקרא לי לעלות על הבמה לשאת דברים בשם הבוגרים.

את הולם לבי, כך הרגשתי,  אפשר היה לשמוע עד השורה האחרונה, אבל, עליתי בצעד קל לבמה, קבלתי את המיקרופון מידי המנחה והוצאתי מכיסי את הממחטה הלבנה להספיג בה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחי. התפלאתי מאוד לראות כי במקום הממחטה הלבנה- הייתה מונחת בכף ידי ממחטה ורודה. לא היה לי זמן לתהות על שינוי הצבע של הממחטה, עד שהכנסתי יד לכיס השני ובמקום דף הנייר המקופל שהנחתי שם – פגשו אצבעותי פיסות נייר מסמורטטות. כשפרשתי אותן מולי, בידיים רועדות, חשכו עיני: הדיו הכחול נמרח עליהן בכתמים גדולים וטשטש לגמרי את המילים הכתובות. ניסיתי לקרוא את הכתוב ולא הצלחתי. כל מה שכתבתי הפך לכתמי רורשאך.

הרגשתי מבוכה גדולה וזיעה קרה נטפה לאורך גופי, ידי רעדו והרגשתי את ליבי הולם בקצב מטורף. עמדתי לבדי על הבמה הגדולה. כל הזרקורים היו מכוונים אלי, הקהל הקשיב לי  בצפייה ואני עמדתי אילמת לא ידעתי מה להגיד. מחיאות הכפיים הקצובות זרזו אותי והבהירו לי שאני מוכרחה להגיד משהו.  ואני אמרתי. האם היו אלה דברים של טעם, או משפטים חסרי פשר? עד היום, ככל שאני מתאמצת לזכור – אינני מצליחה. הכול נמחק. ואין לי אפילו קצה חוט.

רצונה הטוב של אמי לכבס ולגהץ את השמלה האדומה, כדי שהופעתי על הבמה תהיה מושלמת, עלה לי במחיר כבד: שנים רבות אחרי אותו אירוע עדיין סבלתי מפחד במה..

תמונות אישיות

לוח שנה

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

המוקלקים ביותר

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפות ל-151 עוקבים

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-151 עוקבים

my photos

לא נמצאו תמונות Instagram.

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: