Category Archive

אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם  קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית,  ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה  מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה.  אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

לקרוא את המשך הרשומה «

שנים סירבתי לצאת לקרוז.  זה נראה לי סוג של חופשה דקדנטית, שבה אתה מוותר מרצונך על העצמאות שלך בבחירת המסלול והדרך, הופך להיות אחד מהעדר, ומתפשר על הצרכים האמיתיים שלך בגלל היותך חלק מקבוצה.

שירת הים

לקרוא את המשך הרשומה «

במסגרת המחקר שערכתי לתערוכה "הגברת עם החרציות" שאותה אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, בפסח לפני שנה, נפגשתי לראשונה עם איורי האופנה הקסומים של לאה כהן, שעיטרו את הקטלוגים של גוטקס בשנות ה-70 וה-80.  האיורים המרהיבים האלה הצליחו להפנט אותי ממבט ראשון, כשהפכו תצוגה מסחרית של דגמי אופנה למעשה אמנות. העושר הצבעוני, שאיפיין את הסגנון הבארוקי של גב' גוטליב, וניכר ברבות מעבודותיה,  מאפיין כמה מן האיורים האלה, אבל כתב היד הייחודי של המאיירת – נשמר באופן ברור ומובחן. הסגנון של לאה כהן מגוון ומפתיע והוא נע בין איור מינימליסטי, עם מעט מאוד פרטים, בהשראה יפנית, לבין איור בארוקי עתיר צבעוניות ואקספרסיבי.  מין חיבור מופלא בין מזרח למערב, בין עושר לצמצום ובין אקספרסיוניזם מתפרץ לבין מינימליזם מרוסן. בכל האיורים הללו בולט האיזון בין כל מרכיבי הקומפוזיציה, שנשמר תמיד באופן מדוייק ומוקפד.

לקרוא את המשך הרשומה «

צילום: אילה רז

יצירתה של ג'ואנה ושקונסלוש "לוזיטנה" מוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות. היצירה מתייחסת אל בת העם הלוזיטני. עם זה, חי פעם בפרובינציה הרומית, שנמצאה בצפון מערב חצי האי האיברי ונחשב לאבי האומה הפורטוגזית. העבודה היא חלק מהסדרה "הולקיריות", הלוחמות המיתולוגיות הנורדיות ששלטו בגורל הקרב ובגורל הלוחמים ומתכתבת עם השיח הפמיניסטי ועל מקומה של האישה בחברה בת זמננו. העבודה גדולת מימדים ונוצרה באופן מיוחד  לחלל האולם  הגדול בבנין ע"ש שמואל והרטה עמיר, שגובהו כ-27 מ'. המיוחד ביצירה זאת הוא השימוש בטכנולוגיה של סריגת קרושה ובחומרים טקסטילים המשוייכים לתחום עבודות היד (קראפט), כאשר הקונספט והרציונאל העומדים בבסיס היצירה משייכים אותה לתחום האמנות (ארט). לקרוא את המשך הרשומה «

דווקא עכשיו, כשמשכית עושה קאמבאק ביצירותיה של שרון טל (עם סטף ורטהיים ורות דיין ברקע) אני  רוצה להכיר לכם את המותג "נולה" – שהוא תוצאה של שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שתי נשים יוצרות, זיוה אפשטיין ודיאנה ברויטמן, שהחיבור ביניהן מבוסס על  אהבתן המשותפת  לחוטים, לאריגים וליצירת בגדים באריגת יד.

השוואה בין נולה למשכית לא תמצא חן בעיני זיוה ודיאנה, שהדגישו בשיחה אתי יותר מפעם אחת שהן לא רוצות להיות משכית. אבל  אני לא מתכוונת למשכית ההיסטורית של שנות החמישים שאופיינה בסגנון אתני והייתה יותר קראפט מאשר אופנה, אלא למשכית של שנות הששים-תחילת השבעים, שבאה לידי ביטוי ביצירותיה הנפלאות של פיני לייטרסדורף, שנוצרו מתוך שיתוף פעולה כמעט סימביוטי בין יוצרי האריגים לבין המעצבת. לקרוא את המשך הרשומה «

קולין מק דואל  טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.

בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.

לקרוא את המשך הרשומה «