You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
איזה מזל שזכרונות לא מתיישנים…הפוסט שכתבתי לחג השבועות לפני כמה שנים נשאר רלבנטי גם היום. אנחנו גדלים ומשתנים אבל הילדים שהיינו נשארים תמיד ילדים.
חג שמח לכול קוראי הבלוג של אילה רז
פעם, מזמן, כשעוד הייתי ילדה קטנה, ל'חג השבועות' קראנו בשם 'חג הביכורים'. זה היה חג אהוב וחשוב, בעיקר לילדים. בערב החג, הגיעו כולם לגן הילדים בבגדים לבנים, חיתול על הראש ומעליו זר פרחים. הזר והבגד הלבן היו חשובים מאוד. אבל יותר חשוב מהם היה הטנא. כל ילד רצה שהטנא שלו יהיה הכי שווה והכי מקושט, מפני שאת הטנא מכרו במכירה פומבית מעל במה גבוהה שהוקמה במיוחד לחג. לאחר המסכת על 'מגילת רות' ולאחר שתזמורת חליליות ניגנה את השיר 'סלינו על כתפינו' ואחריו 'ארץ זבת חלב' הגיע החלק הכי חשוב של החגיגה.
ילדה בחג הביכורים מתוך פרויקט "העיר הנגלית לעין"
מישהו עלה על הבמה ודיבר בפאתוס רב על הקשר שבין העם ואדמתו ואז היה מניף את הטנא, שהביא כל ילד, מראה אותו לקהל, מספר מה יש בתוכו ושואל 'מי מוכן לקנות? ובכמה?' כל ילד רצה שהטנא שלו יימכר במחיר הכי גבוה, מפני שאת הכסף תרמו לקרן הקיימת לישראל וזה היה אז…
View original post 356 מילים נוספות
ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet
והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון. תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה 'גינתי-ים' בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון 'פלסטיין-פוסט' בתאריך 18.7.45.
תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון 'פלסטיין-פוסט'.
תצוגת אופנה נשכחת מאוסף "ביתמונה"
סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך תמונות
אני לא אוהבת סיפורי בלשים. גם לא סרטים. טוב, אולי חוץ מאלה של היצ'קוק,
כמו "מזימות בין-לאומיות", שכבר ראיתי לפחות חמש פעמים ועדיין אני במתח
בכל פעם שאני רואה את הסצנה שבה מטוס הריסוס מנמיך ורודף אחרי קארי גרנט
בשדה התירס.
כשאני חושבת על זה, העניין נראה קצת סכיזופרני. מצד אחד, אני מסוגלת בהחלט לנטוש
את המרקע בשלב הכי מותח בסרט ולעבור לקריאת מיילים בחדר העבודה או להכנת נשנוש
מושקע במטבח. מצד שני, אני חוקרת אופנה, ומה זה מחקר אם…
View original post 607 מילים נוספות
כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.
אם לא אבדנו מעולם משהו, איך נדע כמה משמעותי הוא היה בעבורנו? איך נדע כמה שונים נראים החיים בלעדיו?
בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול. בתי הכולבו המהודרים גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes, Au Printemps) אפפו אותי בכניסתי בענני בושם, ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).
לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012
מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.
שבוע שלם התהלכתי מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות. בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).
מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט
פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה? (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «
תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.
ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.
זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב את העיניים החומות של המפרי בוגארט כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',
האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה
מוזיאון העיצוב בחולון מציג תערוכה רחבת אופקים ומעוררת מחשבה: קוטור חדש, איריס ואן הארפן. אוצרים: מארק וילסון וסו-אן ואן דר זיפ.
7.3.2015- 22.11.2014
איריס ואן הארפן נולדה ב-5 ביוני, 1984, בהולנד. היא למדה עיצוב אופנה באקדמיה לאמנות ארטז 'Artez ' בארנהיים וסיימה את לימודיה בשנת 2006. לאחר מכן עשתה סטאג' אצל אלכסנדר מק-קווין בלונדון. מתחילת דרכה המקצועית בלטה ואן הארפן בייחודה ומשכה תשומת לב מצד התקשורת ומצד אנשי המקצוע המובילים, כשהציגה בתצוגות האופנה, יצירות שלא היו דומות לשום דבר אחר שנראה עד אז. בשנת 2007, שנה לאחר סיום לימודיה, הקימה מותג עצמאי ומאז יולי, 2011, היא חברה אורחת במוסד הפריסאי המכובד 'Chambre Syndical
איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה
מאז סיום לימודיה היא הציגה בתערוכות בינלאומיות וקטפה פרסים רבים. ואן הארפן מציגה מדי שנה שתי קולקציות חדשניות ופורצות דרך שבהן היא משתפת אנשי מקצוע מתחומי האדריכלות, האמנות והמחשוב. התחום החדשני שבו עסקה כבר בקולקציית הביכורים שלה היה הדפסה תלת-ממדית, שאפשר לה ליצור גופים מרחביים מפולימרים ולשלב אותם ביצירותיה. שילוב ההדפסה התלת-ממדית באופנה הוא תחום חדש ומרתק שאותו זיהתה ואן הארפן קצת לפני כולם והוא נרשם כנקודת ציון משמעותית בדרכה המקצועית. יכולתה לרתום לשיתוף פעולה אתה, את טובי המומחים בעולם, מרשימה ביותר ומעידה על רצונה הנחוש ועל יכולת התקשורת הבין- אישית המיוחדת שלה. לקרוא את המשך הרשומה «
בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס' האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.
בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013
עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר. שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.
חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?
חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.
האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי. כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת. ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.
מבט אל התערוכה
קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.
אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 