יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

יוני, 2015- דני ואני נמצאים בשייט בים הבלטי, על סיפונה של הספינה 'Serenade of The Sea'.

אחת התחנות, שבהן עוגנת הספינה, היא סנט פטרסבורג. עיר יפיפייה, שבה טיילנו לפני עשר שנים במשך עשרה ימים, ולא פסחנו על אף אתר תיירות: הכנסיות עם כיפות הבצל הססגוניות, הארמונות עם העושר המסנוור, הגנים הנפלאים, וכמובן, יצירות האמנות המפורסמות במוזיאון ההרמיטאג', שם בילינו יומיים שלמים. אך הפעם, עמד לרשותנו רק יום אחד, קצר, לסיור בעיר. לכן, לקחנו מונית ובקשנו מהנהג להסיע אותנו ברחבי העיר, רק כדי לשטוף את העיניים ולהיזכר.

2015-06-30 13.40.18

היינו צריכים לחזור לספינה עד השעה 16:00, ולפי חוקי השייט המאורגן, מי שלא מגיע עד שעת ההפלגה- נשאר על החוף.

2015-06-30 13.40.39

הסיור הממונע בעיר הסתיים בשעה 13:00, נשארו לנו עוד שלוש שעות עד העלייה לספינה, וחלק מהן החלטנו לבלות באקדמיה ע"ש שטיגליץ, שאותה זכרנו לטוב מהביקור הקודם. נסענו במונית עד  שער האקדמיה, ונשארה לנו, רק בעיה אחת קטנה: איך להסביר לנהג המונית, שלא מבין אף מילה באנגלית, שיבוא לאסוף אותנו מהאקדמיה בשעה 15:00 בדיוק, כדי שנגיע לספינה בזמן?

2015-06-30 13.40.42

ניסינו פנטומימה וזה לא עבד. ניסינו לצייר את הספינה ולהראות לו באצבעות את המספר 3, אבל גם זה לא עבד. לכן, חיפשנו מישהו שמדבר אנגלית, כדי שיתרגם לנהג. לא קל למצוא בסנט. פטרסבורג רוסי דובר אנגלית, אבל, לבסוף, מצאנו בחורה צעירה, שהסכימה להיות המתורגמנית שלנו. היא תרגמה את בקשתנו לנהג, והוא הניד בראשו ואמר: דה!

יש! אנחנו מסודרים. החזרה לספינה בזמן- מובטחת!

בלב קל, הלכנו לסייר בבניין האקדמיה ע"ש שטיגליץ, שהוא בעצם מוזיאון מיוחד במינו, וללא ספק המקום המושלם, עלי אדמות, ללימודי עיצוב ואמנות. אבל, זה כבר סיפור בפני עצמו.

2015-06-30 14.44.42

2015-06-30 14.43.04

2015-06-30 14.42.33

2015-06-30 14.42.11

2015-06-30 14.41.01

האקדמיה ע

האקדמיה ע"ש שטיגליץ

אחרי כשעה וחצי, כשמיצינו את הביקור, החלטנו לשבת בבית הקפה, שמול האקדמיה ששמו הצרפתי La Petite Paris עורר בנו ציפייה מענגת.  הקפה היה מצוין והעוגות מעולות.  שתינו, אכלנו, והסתכלנו מסביבנו: המקום היה אי ירוק בלב העיר, ונראה כאזור מגורים יוקרתי, שקט ורגוע, ללא מכוניות, וכמעט ללא אנשים.

בשעה  14:45 התחלנו להתכונן לדרך חזרה. בקשנו לשלם לבעל בית הקפה, אבל הוא העדיף תשלום ברובלים, ורובלים- לא היו לנו.  ניסינו להסביר לו באנגלית, שנשלם לו ביורו, אבל הוא לא הבין. ואז, הוא שאל אותי, אם אני מדברת צרפתית. תמיד ידעתי שצרפתית היא שפה מועילה, ולכן דאגתי לעדכן את הצרפתית שלי בכל הזדמנות. האיש הבין. אני שילמתי, ונשאר רק להמתין לנהג המונית, שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00 בדיוק. השעון כבר מראה 15:00, ואין שום סימן למונית. אנחנו קמים. מתבוננים מסביב. אבל שום מונית לא נראית בסביבה. זה לא רחוב ראשי וסטודנטים לא משתמשים במוניות, מה שאומר שאנחנו בבעיה גדולה: איך נצליח להשיג מונית ולהגיע לספינה עד 16:00?

אני מנסה להסביר לבעל בית הקפה, בצרפתית, את הבעיה שלנו, אבל מגלה, לצערי, שאוצר המילים שלו בשפה זאת, אינו כולל את המילים: 'נא להזמין עבורנו מונית, שתיקח אותנו לנמל'. אני מנסה לאיית לו, על צג המחשב, את שם הספינה שלנו, אבל זה לא עובד. אני אומרת לו באנגלית, בהולנדית, בצרפתית ובערבית (בעברית אני אפילו לא מנסה) שאנחנו חייבים להשיג מונית מיד. אבל אין לו מושג מה אני רוצה ממנו. הוא ממש משתדל לעזור, כי הוא רואה שאנחנו לחוצים, אבל לא מצליח להבין מה הבעיה, והשעון בינתיים רץ, ואתו מתרחקת האפשרות שנגיע לספינה בזמן.

'איזו החמצה שההורים שלך, לא דברו אתך רוסית'- אני אומרת לדני והוא מהנהן.

ההורים של דני, ונקה ופייגה, (אליעזר וציפורה) עלו לארץ כחלוצים בעלייה השלישית, וחלק מהשקפת עולמם היה: נטישת השפה הרוסית, הגלותית,  לטובת העברית. מי חשב אז שבעוד שנות דור תהייה השפה הרוסית כל כך חיונית להתמצאותנו בסנט. פטרסבורג?

עוברת רבע שעה ואני כבר בפאניקה. האקדמיה די מרוחקת מהנמל ויש הרבה פקקי תנועה בעיר. ברור לי, שאם לא נגיע לספינה עד השעה 16:00 הספינה תפליג בלעדינו. ואז, מה נעשה? התחנה הבאה של הספינה, היא טאלין, באסטוניה. מרחק של 315 ק"מ מסנט. פטרסבורג. האם נאלץ לנסוע עד טאלין ושם לעלות על הספינה?

פתאום מתקרב אלינו בעל בית הקפה ושואל:  D'ou etes vous? (מאיפה אתם?)

"Israel , אני עונה. ומיד מצטערת. אולי זה לא נכון להסגיר את זהותי הלאומית? אחרי הכול, להיות ישראלי בסביבה זרה, זה סיכון מוכר לכל ישראלי שמטייל בחו"ל.

על פניו מתפשט חיוך רחב, והוא מסביר לי בצרפתית מגומגמת, שהחבר שלו, זה שיושב כאן ומדבר בסלולרי, נוסע הרבה לישראל לבקר את ההורים שלו, ואולי הוא יוכל לעזור לנו. לא ברור לי מאיפה צץ החבר. הוא לא היה שם קודם. אבל, פתאום יש תקווה ואולי גם פתרון.

חולפות כמה דקות , שנראות ארוכות במיוחד, עד שהחבר מסיים את השיחה.  בעל בית הקפה ניגש אליו ואומר לו משהו ברוסית.  הבחור מניד בראשו בהבנה, ניגש אל שולחננו ואומר 'שלום', ואחר כך ממשיך בשיא הטבעיות: 'במה אוכל לעזור לכם?'

אני המומה. מכול השפות שבעולם, השפה הכי שימושית בסנט. פטרסבורג היא דווקא עברית! נשמע הזוי לחלוטין. נכון שתמיד חשבתי שידיעת שפות זרות- היא יתרון. אבל עברית? כמה אנשים בעולם מדברים עברית?

אנחנו מסבירים לבחור הנחמד, בעברית כמובן, שאנחנו צריכים להגיע לספינה עד השעה 16:00 ושנהג המונית, שהיה אמור לאסוף אותנו בשעה 15:00- לא הגיע, ושבינתיים כבר חלפו עשרים דקות, ושיש מצב שלא נצליח להגיע לספינה בזמן, וש…כאן הוא קוטע אותי ואומר בביטחון: 'אין בעיה, אתם תגיעו בזמן. אני כבר מזמין לכם מונית'.

הוא נראה לי מאוד סימפטי, הבחור הזה. רואים שאפשר לסמוך עליו. נראה לגמרי אמין ובוודאי יודע מה שהוא אומר.

הבחור מוציא את הסלולרי מהכיס, מקיש עליו במהירות, ותוך חמש דקות נעצרת מולנו מונית. הוא מסביר לנהג ברוסית, לאן להסיע אותנו.  נהג המונית מבין את המשימה. הוא אומר: 'דה' ואחר כך גם 'ספאסיבה', והצליל של שתי המילים האלה, הוא המוסיקה הכי נעימה, שמתנגנת בעולם, ברגע זה.

אנחנו  יושבים במונית. הנהג יודע את היעד ואפשר להירגע. כל מה שנשאר לנו לעשות, זה להתפלל שלא יהיו יותר מדי פקקים בדרך…

להירגע? לא בדיוק! העיר פקוקה עד להתפקע. הנהג שלנו בוחר בדרכים עוקפות, אבל גם הן עמוסות במכוניות, שבחרו בדרך עוקפת. אנחנו לא מכירים את העיר, אין לנו מושג באיזה קצב אנחנו מתקדמים ליעד, וגם שום מושג קלוש, איזה מרחק נשאר לנו לעבור עד שנגיע לנמל. לכן אנחנו לא יכולים לענות על השאלה האחת והיחידה, שמבקשת ברגע זה תשובה: האם נצליח להגיע לספינה בזמן?

פתאום, הנהג יורד לדרך צדדית, ונוסע לכוון הים. הוא עובר דרך שטח קוצים, מגודר בתיל דוקרני, ומגיע לשער חסום. ליד השער ניצב חיל, עם נשק דרוך.

מה זה? לאן הגענו? מה פתאום אנחנו בשטח צבאי? אולי נפלנו קרבן למזימה בינלאומית, והאיש שדיבר אתנו עברית הוא בכלל סוכן סמוי? הוא באמת היה נחמד באופן מחשיד, וזה נראה מוזר שהוא דיבר עברית כל כך טובה…ידעתי שאסור היה לי להגיד שאנחנו מישראל. זאת הייתה טעות. טעות איומה. ועכשיו, מה יהיה?

כנראה שאני חולמת. זה חלום הבלהות המוכר לי: אני צריכה להגיע למקום מסוים ולא יכולה להגיע לשם ואין לי שום שליטה על מה שקורה… הסיטואציה מוכרת לי עד אימה. אבל,  זה הרגע שבו אני צריכה להתעורר… אבל הסיוט נמשך.

אולי אנחנו צריכים לקפוץ עכשיו מהמונית ולרוץ לנמל? אבל איפה בכלל נמצא הנמל? ואיך נמצא את הדרך לשם? ואיך, לעזאזל, נצליח לצאת בריצה מהשטח המגודר, כשבפתח ניצב חיל חמוש? אנחנו נשארים לשבת במונית, משותקים מפחד, ותסריטים מסויטים, מתקופת המלחמה הקרה, מתחילים להתגלגל לי בראש.

בינתיים, הנהג מקבל אישור מהחיל שבשער, ונכנס עמוק לתוך השטח המגודר, עוצר בצד ואומר לנו :  'ווט' (מתחרז עם אות)

מה זה ווט? אולי הוא מתכוון לאנייה שלנו? אבל זה לא הנמל שבו נמצאת האנייה! מה פתאום הוא הביא אותנו לפה? האם הוא טעה בניווט, או שזו מלכודת שתוכננה מראש?

 'נייט!' נפלט לי פתאום מהפה.

'נייט?'–  שואל הנהג.

'נייט!'-  אני משיבה בביטחון.

הוא מסתובב וחוזר לשער ומדבר ארוכות עם החייל החמוש. החייל מתקרב אלינו, פותח את דלת המונית, ואומר: 'Name of boat? '

ואנחנו עונים: ' Serenade of The Sea

החייל מדבר עכשיו עם מישהו, בסלולרי, ואחר כך מסמן לנהג לצאת מהשטח המגודר, ומצביע לכוון אחר.

הנהג שלנו אומר 'ספאסיבה' ואנחנו ממשיכים לנסוע.

אני מתבוננת בשעון. נשארו לנו עוד חמש עשרה דקות כדי להגיע ליעד, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה זה. הפעם נפלנו חזק. בעצם, יותר נכון לקרוא לזה חוסר אחריות! רק אנחנו אשמים שנקלענו לצרה הזאת. למה האמנו לנהג המונית שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00? אנחנו לא מכירים אותו בכלל! למה סמכנו עליו, ככה, בלי לפקפק?

הנהג ממשיך לשתוק ולנסוע ואנחנו ממשיכים אתו. הדרך חולפת לאורך החוף. הנוף יפה, אבל מי שם לב? אנחנו מרוכזים בבהייה בשעון, שנראה לנו כממהר במיוחד.

חולפות עוד עשר דקות. הנהג עוצר. ועכשיו…לא להאמין! אנחנו נמצאים מול מבנה הכניסה לנמל. אנחנו רואים את הספינה שלנו ממול- מחכה. רק לעבור את ביקורת הדרכונים, וזהו. הגענו.

השעון מראה 15:55 והמונה במונית מראה 100 רובל. אבל, לנו אין רובלים, רק יורו. אני מוציאה מהארנק שטר של 20 יורו (שזה בערך כפליים ממחיר הנסיעה) ומושיטה לו. 'נייט', אומר לנו הנהג. ואחרי זה עוד משפט ארוך שאנחנו בכלל לא מבינים. אבל דבר אחד ברור לנו. הוא רוצה תשלום ברובלים. ומאיפה נביא עכשיו רובלים בשביל לשלם לו? הוא נראה בריון הנהג הזה. לא כדאי להתעסק אתו. פתאום בורקות עיניו. הוא רץ לאולם הכניסה עם השטר של 20 יורו, ומשאיר אותנו להמתין במונית. לאן הוא נעלם עכשיו? אנחנו מצליחים להבין שהוא רץ למכונה האוטומטית, להחליף את הכסף הזר. לא עוברת דקה והוא חוזר עם השטר – בידו. 'נה ראבוטה'- הוא אומר לנו. עכשיו אנחנו נזכרים, שביציאה מהנמל רצינו להמיר 100 יורו לרובלים, אבל המכונה הייתה מקולקלת.

נשארו לנו עוד ארבע דקות עד ההפלגה, אבל הנהג שלנו לא מתייאש, הוא מראה לנו שיש עוד מכונה להחלפת מטבע זר מחוץ לשער הנמל ורוצה לקחת אותנו לשם… אנחנו מבינים שזה הזמן לפעול. אני משאירה לו 30 יורו, על הספסל, אומרת 'ספאסיבה', ושנינו פותחים את דלתות המונית ויוצאים בריצה לכוון מבנה הכניסה לנמל, ולא מעיזים להסתכל אחורה…

בביקורת הדרכונים אין בכלל תור, כי אנחנו הנוסעים האחרונים. פקיד רציני מאוד, מביט בנו מעל למשקפי הקריאה שלו, מהנהן, מטביע חותמת בכל אחד מהדרכונים, ואנחנו עולים על כבש הספינה.

צפירה ארוכה נשמעת והספינה יוצאת לדרך. שנינו עומדים על הסיפון ומתבוננים בנחשולי הקצף המתערבלים. גם הפעם הלא יאומן קרה. נגד כל הסיכויים- הגענו ליעד בזמן.

2015-06-30 17.19.47

צילומים: אילה רז

3 צילומים ראשונים: סנט פטרסבורג

שאר הצילומים: אקדמיה ע"ש שטיגליץ

מודעות פרסומת