כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא  מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.

אם לא אבדנו מעולם משהו, איך נדע כמה משמעותי הוא היה בעבורנו? איך נדע כמה שונים נראים החיים בלעדיו?

 לפני

לפני

אחרי

אחרי

המוח  האנושי מלא סתירות. למה אנחנו צריכים לאבד משהו ולמצוא אותו כדי להכיר בערכו? למה זה לא ברור כשלעצמו? למה אותו משהו שאבד ונמצא, ישמח אותנו כל כך בעוד שאותו הדבר עצמו שמעולם לא הלך לאיבוד לא משמח אותנו בכלל? הרי בשני המקרים, בסופו של דבר, לא אבדנו כלום…

ההקדמה הפילוסופית הזאת באה להסביר את תחושתי המיוחדת, לאחר שעברתי שני ניתוחי קטרקט, קודם בעין שמאל ואחר כך בעין ימין. אתמול, לראשונה, יצאתי לטייל בשכונה וראיתי את פרחי האביב בצבעיהם האמתיים. הייתי המומה מהצבעוניות המרהיבה של הצבעים. צבעים כל כך עזים, כמעט קיטשיים. ואני התרגלתי כבר לראות אותם באמצעות פילטר דהוי. כן, במשך חודשים ארוכים הצלחתי לשכנע את עצמי שהצבעים שאני רואה הם הצבעים האמתיים. מה שעמד מאחורי השכנוע העצמי היה הפחד לשכב מתחת לאזמל המנתחים (למען האמת, האזמל היום הוא קרן לייזר שמרסקת את הקטרקט) וברירת המחדל ההגיונית שנראתה לי הייתה התעלמות במקום התעמתות. עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והבנתי שאין ברירה.

השגרה היומית שלי כוללת צעידה בשכונה שלנו באותו מסלול, פחות או יותר. במסלול זה אני רואה עצים. בתים. פרחים ועננים. אבל, פתאום, אתמול, נדמה היה לי כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה. הם נראו לי אחרים. שונים. הרבה יותר צבעוניים.

אז נכון שהחמצתי את צבעי הפריחה המרהיבים באביב שעבר, ובזה שלפניו, אבל כנראה שאילולא ההחמצה, לא הייתי יודעת היום, כמה יפה באמת הפריחה האביבית בטבע. ואולי זו הדרך שלי להסתכל על העולם.  אין להצטער על מה שאי אפשר להשיב, אלא לברך על מה שיש.

ההבנה שצריך לאבד משהו כדי למצוא ולהעריך אותו מחדש, היא המסקנה שלי מניתוח הקטרקט. אבל אפשר לקחת את זה לעוד מקומות, קרובים יותר וקרובים פחות. אז למי אני צריכה להודות? לאלוהים? ליקום? למזל הטוב? ואולי בכלל לרופאה שניתחה את עיני?

אני מעדיפה להודות לאלוהים, ליקום וגם למזלי הטוב, ובהזדמנות זאת, להודות גם לכם, קוראי הבלוג שלי, על היותכם שותפים לתחושתי ולהגיגי.

מודעות פרסומת