לא תמיד תהיה לנו פריס

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ).

הכניסה ללובר
צילום: יעקב רוט

חלפו שבע שנים ובמאי 1971, הגעתי שוב לפריס. חזיתות הבתים כבר נוקו מהפיח ולבשו צבע לבן, שהבליט את פיתוחי השיש על כרכובי החלונות ואת תחרת הברזל על מעקות המרפסות. היונים הוסיפו לנקר פירורי לחם בכיכרות העיר, הקרונות במטרו המשיכו לשקשק, ואני כבר  הייתי אימא לשני ילדים.

פיתוחי שיש ותחרת ברזל
צילום: אילה רז, 2012

תחנת מטרו ישנה בסגנון ארנובו מהתקופה שצרפת הייתה אימפריה.
צילום: יעקב רוט

לביקור זה הגענו בחיפושית השחורה מרוטרדם שבהולנד, שם גרנו באותה תקופה.  יצאנו לדרך בהרכב מלא: דני, שרון בת השש ועודד בן השנה, שהביט בסקרנות על פריס מתוך עגלת התינוקות שלו ומלמל כמה מילים לא ברורות. התגוררנו בדירה נחמדה של חברים, שמחלונה הרחב נשקף מגדל אייפל, שחור ומאיים בשעות היום, ומרהיב באורותיו בלילה. את האוכל קנינו בסופרמרקט, כי להיכנס למסעדה בפריס עם שני ילדים קטנים, לא נראה לנו רעיון טוב, לאור העובדה שלאורך כל הטיול המשפחתי שלנו בפריס, לא ראינו אף זאטוט במסעדה. עובדה שחזרה על עצמה גם בביקורים הבאים.

palais Galliera הארמון שהוקדש לתערוכות אופנה
צילום: יעקב רוט

בסופרמרקט השכונתי קנינו גבינות 'קממבר' ו'ברי' משובחות, פאטה מעולה ונקניק הונגרי מתובל. את הנקניק פרסנו דק דק ואת הפאטה הנחנו בחתיכות גדולות על הבאגט הטרי המרוח בחמאה. קנינו גם בקבוק יין בוז'ולה לעצמנו ומיץ תפוזים לילדים. את ארוחות הבוקר והערב אכלנו בדירה ואת הכריכים הטעימים, שהכנו כל בוקר, לקחנו לדרך וסעדנו בהפסקות מזדמנות בגנים ציבוריים. זה היה בעיצומו של האביב ופריס פרחה בוורוד ובסגול. השמש זרחה והילדים לא התלוננו. מה עוד אפשר היה לבקש? ובכל זאת הייתה לנו בעיה אחת שלא הצלחנו לפתור. החיפושית השחורה שאתה הגענו מרוטרדם לפריס, נסעה ללא תקלות כל זמן שלחצת על הבנזין, אבל ברגע שכיבית את המנוע ונסית להתניע מחדש, המכונית העקשנית סירבה פקודה, וכדי להתניע אותה מחדש- היה צורך לגרור אותה למוסך…במצב עניינים זה, לא נותרה לנו ברירה אלא לנסוע את 500 הק"מ המפרידים בין רוטרדם לפריס ברצף, ללא עצירה וכך גם בחזרה. על הרפתקאותינו בדרך, קראו את הפוסט 'תמיד תהיה לנו פריס'.

הכניסה לתערוכת Yves St. Laurent
צילום: יעקב רוט

באוקטובר 1972 נסעתי שוב לפריס, והפעם עם הסטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות, ברוטרדם, שם הייתי סטודנטית מן המניין. זה היה אחרי מרד הסטודנטים  שבראשו עמד דני האדום. המרד המתוקשר הבעיר את הרחובות, הסעיר את הרוחות וניסה ליצור קשר מתבקש בין פריס השמרנית של אז, לבין העולם החדש והתוסס. הסטודנטים הנלהבים הביאו לפריס את הבשורה שהעולם שייך לצעירים ועל הבאנר שהונף בהפגנות ההמוניות נכתב: 'רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך'.

מרד הסטודנטים היה אמנם בשנת 1968, אבל ארבע שנים יותר מאוחר, כשבקרנו בתצוגות האופנה בסלונים הוותיקים של קארוון, פאטו, לאנווין וג'יבאנשי, ראינו ששם, כלום לא השתנה. 5-6 דוגמניות צרפתיות הציגו את הדגמים בתנועות אלגנטיות מדודות, כפי שהיה נהוג בשנות ה-50 והחזיקו בידן שלט קטן עם מספר הדגם. באותו זמן ממש כבר תיזזו ורקדו, במיני חצוף, הדוגמניות של מרי קוואנט בלונדון, בסווינג חסר מעצורים…

מאז, נסעתי לפריס פעמים רבות, בעיקר לצורך ביקורים בתערוכות הביגוד המוכן Pret-a- porter  ובתערוכת הבדים ותחזיות האופנה Premier Vision.  לפעמים הייתה מטרת הנסיעה ביקור במוזיאונים שם הוצגו תערוכות אמנות ואופנה חשובות כמו התערוכה על לואי ויטון שעליה כתבתי את הפוסט לראות את לואי ויטון ומארק ג'ייקובס ולמות.

פריס כגן עדן שהשער אליו נעול
צילום: אילה רז, 2012

בסיורי התכופים בעיר האורות סעדתי במסעדות רבות, טובות יותר וטובות פחות. אכלתי מרק דגים ומרק בצל בחורף וקרם ברולה או טארט טאטן בקיץ והעמקתי את ההיכרות עם הבישול הצרפתי. אני זוכרת לטובה, מסעדה אחת קטנה, באיזור המארה, שבה הארוחה כל כך ערבה לחיכי שבקשתי להודות לשף באופן אישי. המלצר הכניס אותי ל'אגף השמור', שם פגשתי את השף הנרגש, סמוק פנים, חגור סינר לבן ארוך וחובש כובע טבחים והודיתי לו בלבביות. חיוכו זרח מאוזן לאוזן. ניכר היה שהוא נהנה מאוד מהמחמאה.

עם השנים ראיתי כיצד משתנים האנשים ברחובות פריס. הג'ינס החליף את המכנסיים המחויטים, חולצות הטריקו החליפו את חולצות המשי, חליפות הגברים נכנסו להקפאה עמוקה והמטפחת הקטנה והקוקטית שעל הצואר, הוחלפה בבנדנה סטנדרטית על המצח. אזורים מסוימים בעיר היו כבר מחוץ לתחום בעבורי ובגאלרי לאפאייט הוצגו למכירה חולצות טריקו מודפסות ומכנסי ג'ינס קרועים לצד קולקציות מאופנת העילית של מיטב הקוטוריירים בפריס.

את הצרפתית האלגנטית עם הניגון המתמשך, שכל כך אהבתי לשמוע, החליפה צרפתית במבטא גרוני עמוק שצרמה את אוזני, ובאזורים מסוימים במזרח העיר  נשמעה יותר ערבית מאשר צרפתית.

יצירה מתוך התערוכה 'חדר משלהן' מוזיאון פומפידו, 2010.
צילום: יעקב רוט

בפריס 2015 יש איזורים שלמים שאפילו המשטרה לא מעזה להיכנס אליהם. השכונות שהיו פעם מטופחות נראות כיום מוזנחות ומלוכלכות. רעולות הפנים ועוטות הבורקה- הן מראה שכיח ברחובות פריס, ורעולי הפנים מתכוננים במחתרת להשליט את חוקי השריעה על העיר היפה.

הסלוגן הרומנטי 'תמיד תהיה לנו פריס'- נשמע כבר לא רלבנטי. אבל גם המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן כבר לא רלבנטיים. ומי בכלל זוכר שפעם פריס הייתה אפורה?

עוד פוסטים בבלוג שלי על פריס:

עושה שוק בין פריס לירושלים

לשאנז-אליזה בעקבות מנואל

שמלת הכלולות בין הארמון לחווה

אם יש אלוהים