את, אני, המלחמה הבאה וזאת שאחריה

כנראה שאנחנו כבר אחרי המלחמה. כל יום שקט שעובר, מטשטש בי באיטיות את ההרגשה שהתקבעה בתודעתי אחרי חמש או שש הפסקות אש מדומות, שהנה הנה שוב מופעלת האזעקה וצריך לרוץ למקלט.   אני מנסה להיות אופטימית, אבל בזהירות ומבלי לשגות באשליות, כדי שלא להתאכזב. אמנם עדיין כל סירנה של אמבולנס או של מכונית משטרה מזכירה לי אזעקה, וכל בום מקרי מזכיר לי יירוט של כיפת ברזל (כי למזלי, אני גרה בכפר-סבא ולא בחוטף עזה), אבל אני מתחילה להפנים את המחשבה שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה.

וכמה מר לי לחשוב שבעצם, אנחנו לא נמצאים אחרי המלחמה האחרונה, אלא רק אחרי עוד מלחמה, בפעם המי יודע כמה, שאחריה תגיע המלחמה הבאה במועד המי יודע מתי.

שלום? תזכירו לי מה זה…

אחרי 50 ימי לחימה, 72 הרוגים, מאות פצועים, פגיעות בנפש ופגיעות בנשמה- הסתיימה המלחמה הארורה הזאת, מלחמת דמים והרס,  שמישהו אצלנו מתעקש לקרוא גם לה, בשם החביב "מבצע". כאילו  שבין "מבצע צוק איתן"  לבין "מבצע קח שניים- שלם אחד!" יש דמיון מוחלט.

ורק אל תשאלו אותי מי ניצח במלחמה הזאת, כי במלחמה אין מנצחים- יש  רק מפסידים!

כמה אופטימית נשמעת לי עכשיו ההבטחה של חיים חפר בשיר "המלחמה האחרונה" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אני מבטיח לך, ילדה שלי, קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

וכמה מופרכים נשמעים השירים הרומנטיים ממלחמת השחרור, כמו  "האמיני יום יבוא", שכתב רפאל קלצ'קין: "ואז אדע לקרב יש טעם/ אף כי המחיר יקר מאוד/ כדי שיום יבוא אי פעם/ נוכל לנשום פה ולחיות". כמה עצוב להיווכח כי הקרבות אצלנו נמשכים גם כשאנחנו יודעים שאין סיכוי "שיום יבוא אי פעם שבו נוכל לנשום פה ולחיות". כן, אנחנו לומדים לחיות עם הידיעה הלא קלה, שגם אחרי המלחמה הזאת,  תמתין  לה, לרגע הכי פחות מתאים, אכזרית ומדממת, המלחמה הבאה.

בשנת 1970, גרנו ברוטרדם שבהולנד, כשעודד בני נולד.  זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, ובעיצומה של מלחמת ההתשה. דני ואני למדנו ועבדנו וחיכינו ליום שבו נסיים את הלימודים ונחזור ארצה. חברינו ההולנדים לא יכלו להבין למה אנחנו רוצים לחזור לישראל כאשר המצב שם כל כך מסוכן. ובאחת השיחות שהיו לי עם חברתי הקרובה, ניקי, היא שאלה אותי איך אוכל לחיות עם המחשבה שהתינוק שלי יהיה חיל ויצטרך ללכת למלחמה. ואני עניתי לה בביטחון, שעד שהוא יגיע לגיל 18 כבר לא תהיה בישראל  מלחמה.  לא יכולתי אז להעלות על דעתי כי למלחמות הבאות אשלח לא רק את בני, אלא גם את נכדי.

בקיץ הארוך והמר הזה למדתי כי כשהתותחים רועמים לא רק המוזות משתתקות, אלא גם כל הפונקציות היומיומיות שמילאו את חיי. הכול נראה פתאום תפל וחסר ענין. לכתוב בלוג? בשביל מה! לעסוק במחקר על איורי אופנה? שולי ומיותר!  לצאת למסעדה?  נהנתנות שלא במקומה!

אז איך מילאתי את 50 הימים הארוכים והעצובים שעברנו?  בהתמכרות לטלוויזיה, בכעס בלתי נשלט כלפי הפרשנים שהסבירו איך לעשות את זה נכון, כאילו שמלחמה היא משחק כדורגל והם מתווכחים עם המאמן, ברחמנות מהולה בכעס כלפי האנשים המסכנים  בעזה, שלא עושים שום דבר כדי להתנער מהחמאס,  וגם, בבכי ללא שליטה, מול כל תמונה של לוחם שנפל.

בקיץ החם והמדמם הזה הבנתי שהצער על מי שנפל בקרב אינו שוכך ואינו נמוג, אלא רק מעצים, מול כל לוחם נוסף שנפל. שוב ושוב חוויתי את הרגע שבו הודיעו לנו, על נפילתו של אחי, עודד חן,  במלחמת ששת הימים. שוב ראיתי ברור וחד את לובשי המדים המקישים על דלתנו, ושוב שמעתי את הקולות, הריחות  והצלילים של הימים ההם, כאילו שהיה זה רק אתמול.

בקיץ האכזר והקופח הזה, התבססה בי ההבנה, כי  בניגוד לכאב על אב או אם שנפטרו- שהופך להיות יותר ויותר עמום ומתקבל בהשלמה ככל שעובר הזמן- הכאב על מותו של אח, שנפל בטרם עת, לא שוכך ולא יכול לעולם להתקבל בהשלמה. לא אחרי שנה וגם לא אחרי שנים רבות. זהו פצע פתוח שאיננו נרפא לעולם. הכאב הזה שיהיה מנת חלקם של אלה שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזאת, מוכר לי, ורק מי שחווה אותו על בשרו- יכול להבין בפני מה הם עומדים.

רק שלושה ימים של שקט עברו עלינו, וכבר אני יודעת: יעבור עוד שבוע, יחלוף עוד חודש והחיים שלי יחזרו למסלולם הקודם. שוב אשמח לכתוב בבלוג, אשוב להעמיק במחקר החדש שנזנח, ואשמח לצאת לאכול ארוחה טובה במסעדה, עם מישהו שאני אוהבת.

כי הכוח לחיות, חזק בנו, יותר מכל כוח אחר, והוא שמכריח אותנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, לשוב לשגרה ולעסוק בדברים היומיומיים שממלאים את חיינו, וכך נמשיך ונחיה, בין תקוה לאכזבה ובין שמחה לעצב, לא רק  אחרי המלחמה הזאת, אלא גם אחרי המלחמה הבאה, ואחרי זאת שתבוא אחריה.