חמסין וציפורים משוגעות

חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.

האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי.  כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת.  ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.

מבט אל התערוכה

ללא כותרת

כבר במבט ראשון מעוררות הציפורים  המון אמפתיה. כלפי מוגבלותן,  כלפי חוסר האונים שלהן, כלפי המומים הנוראים שהוטלו בהן. אבל במבט שני הן הופכות מציפורים טקסטיליות עשויות לבד בדיקור ידני, בתערוכת עיצוב,  לפואמה טקסטואלית על עיוותי הטבע ועל טבע האדם. על המוות כמכלה ומשמיד, מול המוות הבורא מחדש. אין אלה ציפורי שיר.  אלה ציפורים פואטיות. הציפורים האלה, הן מטפורה לכל מה שאיננו תקין, לכל שונה או אחר, לכל קצוצי הכנפיים המבקשים לעוף. וגם לאלה המבקשים לשלוף ציפורניים- אבל הציפורניים שלהם אינן דוקרות.  הן רכות ונכנעות.

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

התערוכה כולה מעידה על סימביוטיות נדירה בין האמנית, רקפת כנען, לבין האוצרת דגנית שטרן-שוקן וכתוצאה מכך, כל דבר מוצא את מיקומו המדויק: הצבעוניות המונוכרומטית של הלבן המלוכלך המאפיינת  את מרבית הציפורים, עם הנגיעות המדודות של ורוד, אדום, חום וירוק חיוור.  העיצוב המינימליסטי של כני התצוגה ומיקומם בחלל הגלריה. התאורה הרכה. חלל הגלריה המאפשר מינון מדויק בין היש לבין האין. בין הנפח שתופסים המוצגים לבין החלל הריק המקיף אותם.

ללא כותרת

פורטרט עצמי בשלושה חלקים

ולמרות שבמבט ראשון, הכול נראה מחושב, מאופק וממוסגר, המבט השני מגלה למתבונן כי הכול כאן בעצם חופשי ומשוחרר:  חופשי מגבולות ההיגיון, משוחרר מחשיבה לוגית, מתעלם מחוקי הטבע ומפנה עורף לידע הקונבנציונלי.

רקפת כנען ודגנית שטרן שוקן בשיח גלריה בפריסקופ

ועל הכול משוך חוט דק של הומור. ולמרות שיש כאן עיסוק בציפורים מתות, אין זה הומור מקאברי, ולא הומור מורבידי, אלא הומור המתובל  במידת מה של ציניות.  סוג של הומור מלנכולי, שנוגע עמוק בפנים, וגורם לצופה המתבונן לתהות על פשר הדברים, אשר לא לכולם יש פשר.

צילומים באייפון: אילה רז