קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה  מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.

אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט.

ברור  לי  שלהגדיר  מה איננה ישראליות- זה החלק הקל. השאלה הקשה היא כמובן איך להגדיר מה היא כן כשזה נוגע לאופנה. ולכן, דווקא משום שזה קשה, מסובך, רצוף מכשולים וטומן מוקשים לכל אורך הדרך- יש לי מלוא ההערכה לרן שבני, ראש המחלקה לעיצוב אופנה ולצוות המנחים של פרויקט הגמר שלא חששו להתעמת עם הנושא הקשה הזה. כי לדעתי, האקדמיה היא המקום הנכון להתעמת עם שאלות מהותיות מהסוג הזה וגם אם תוצאות העימות לא כולן מוצלחות, הרי שעצם ההתמודדות, חיפוש הדרך, בדיקת האופציות השונות ושלילתן, או קבלתן, היא מטרת הלימוד האקדמי. הצבת הבעיה וההתנסויות הכושלות חשובות לא פחות ואולי אפילו יותר מהתוצאה. אני זוכרת את דבריו של צורי גואטה, מעצב טקסטיל בוגר שנקר, זוכה פרס אנדי ופורץ דרך, בכנס שנערך במדיטק חולון, במסגרת שבוע העיצוב, לפני כשנתיים, שאמר: "הכי הרבה למדתי מהכישלונות שלי לאורך הדרך. כל ניסוי לא מוצלח וכל "תאונה עיצובית" הובילו אותי למקום הרבה יותר מעניין מזה שרציתי להגיע אליו".

סטודנט מוצלח, הוא סטודנט שמעלה שאלות קשות ומחפש להן פתרון לא שגרתי, על אף הסכנה להסתבך, או למצוא פתרון חלקי, או אפילו לא להצליח. הוא יהיה זה שישבור את הקרח. שיביא משהו שונה ואחר. ההליכה על בטוח במהלך הלימודים, היא בעיני החמצה של תהליך הלימוד גם אם התוצאה שתתקבל תהיה מרנינה.

אבל, נחזור לישראליות. אני חושבת שאין שום בעיה לזהות ישראלים בחו"ל, אפילו אם אתם לא שומעים אותם ורק מביטים בהם מרחוק. תמיד יהיה בלבושם משהו מרושל, זרוק, לא מהוקצע ולא מסוגנן. מצד שני, יהיה אצלם, ובמיוחד אצלן, הרבה פעמים, משהו מוגזם מדי, "אופנתי" מדי, קצר מדי או ארוך מדי. זה נשמע אולי קצת פשטני, אבל עיגול הפינות, החיפוף המוצהר, הוא מאוד ישראלי, לא רק כשזה מגיע לעמידה בתור, או לנהיגה בכביש, אלא גם כשזה מגיע לאופנה. אז איך מסגננים חוסר סגנון? בערך כמו שמרבעים עיגול. לא קל. לא פשוט ולא חד משמעי.

על אף כל המכשולים שהדרך טמנה להם הצליחו רוב בוגרי מחזור 2014 להגיע לתוצאות מעניינות ומעוררות מחשבה. אמנם לא כל התוצאות היו מושלמות, אבל נזרעו כאן זרעים ראשונים של מודעות עצמית ומקומית, שאולי יצמחו בהמשך הדרך.

אציין כאן כמה מהדגמים שהצליחו לשכנע אותי באמירתם העיצובים:

מעין מנצ'ר, בקולקציה "משאלה מקומטת" הציעה מערכות לבוש מכותנה גולמית שהיה בהם חספוס ישראלי ואיזו שהיא זריקות מסוגננת. בהחלט מעניין ומעורר הזדהות, גם אם לא מושלם.

מעין מנצ'ר בקולקציה "משאלה מקומטת"

מעין מנצ'ר בקולקציה "משאלה מקומטת"

שאול פדידה, שעיצב בהשראת "המגילות", הגיע לתוצאה מוצלחת בעיקר בדגמים המונוכרומטיים בצבעי חול וחלודה, שנראו מאוד אותנטיים.

שאול פדידה בקולקציה "המגילות"

שאול פדידה בקולקציה "המגילות"

עדי ברקוביץ יצרה בהשראת "דרך האור של דני קרוון", מערכות לבוש מקסימות בפשטותן האסימטרית, וגם נקיות מעומס  מיותר, דבר מעורר הערכה, במיוחד אצל סטודנטית צעירה, המצויה בשלב שבו כל סטודנט מנסה להכניס בדרך כלל לקולקציית הגמר שלו כמה שיותר פרטים.

 

עדי ברקוביץ בהשראת דני קרוון

עדי ברקוביץ בהשראת דני קרוון

 

רעות מן בהשראת "שלושה דורות של צבר", הציעה קז'ואל גברי מאוד משכנע, אם כי עמוס מדי בעיקר לאורך השרוולים בפרטים מיותרים.

רעות מן בהשראת דרך האור של דני קרוון

רעות מן בהשראת דרך האור של דני קרוון

ראויות לשבח, הן גם עבודותיה של אורטל יחזקאל, שיצרה זריקות, רישול וחיפוף מסוגננים בהשראת שמואל בק והשתמשה בחומרים מעניינים ובפלטת צבעים הרמונית.

אורטל יחזקאל בהשראת שמואל בק

אורטל יחזקאל בהשראת שמואל בק

 

לסיום, אני מאחלת לרן שבני, שלמען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא היה סטודנט שלי בשנקר, ולצוות המורים במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו  עוד הרבה אתגרים מעניינים ומעוררי מחשבה מסוג זה, גם בשנים הבאות. ולסטודנטים לאופנה הייתי מציעה לשנן את דבריו של צורי גואטה ולא לפחד  לעשות טעויות, אלא ללמוד מהן כמה שיותר.

מודעות פרסומת