האופנה האלטרנטיבית שלי

אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית, ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה. אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

הדגמים שיוצרו לעונה הקרובה, הוצגו, כל פעם בבית של מארחת אחרת, שהיתה חברה שלי, או חברה של חברה, ואת הדגמים האלה היה אפשר להזמין באמצעות הכרטיס במידות 38-44 ובצבע הרצוי.

יחד עם שותפתי, יעל שריג, קנינו כמות מסויימת של בדים, תפרנו כ20 -15 דגמים, ואחרי התצוגה הזמנו את המעונינות למדוד את הדגם הרצוי ולהזמין. המידה המבוקשת ביותר היתה 38 אבל היו לנו גם לקוחות במידות גדולות ואפילו גדולות מאוד.

מקרה אחד שאני זוכרת ולא לטוב, היתה אישיות בכירה שחשקה בחצאית מעטפת בנקודות שחור-לבן, שהיתה אז להיט היסטרי. אלא שהאריג הזה אזל. כדי לא לאכזב אותה (אישיות בכירה אמרתי?) לקחתי שתי חצאיות מעטפת מדגם זה בגודל 38 וחיברתי אותן לחצאית אחת בגודל 48. אלא שאז הגיעה הגברת למדידה וגילתה שחצאית הנקודות היפיפיה לא נראית עליה כמו על הדוגמנית בגודל 38, וסרבה לקחת את החצאית

אני, שאף פעם לא הייתי סוחרת מוצלחת, הפסדתי מכירה של שתי חצאיות אבל לא התווכחתי עם הגברת..

אז מה היה אז כל כך מיוחד באופנה האלטרנטיבית שלי? הרעיון היה חדשני, המחירים היו טובים, הבדים היו בדי יבוא מעולים, הגזרות היו מצויינות והתפירה מוקפדת. רק את המחירים לא ידענו לתמחר. ולמרות שהביקוש היה גדול והמכירות הלכו נפלא, גילינו , כבר אחרי שנה, כי לא רק שאנחנו לא מרוויחות, אלא אפילו ממש מפסידות. מאחר שלשתינו לא היה גב כלכלי תומך, נאלצנו למכור במכירת חיסול את הדגמים שנשארו לנו, ומן הבדים המקסימים שנותרו אצלי, תפרתי אחר כך כיסוי מיטה לחדר השינה שלנו, וגם תיקים וכובעים שאותם שיווקתי באמצעות בוטיק ברחוב סוקולוב ברמת השרון.

שכחתי לציין שבתצוגות האופנה המאולתרות שלנו דיגמנו חברות, שכנות ומכרות, שנראו מעולה. בתצוגת האופנה כל אחת אחזה ביד אחת את מספר הדגם שהיא מציגה והאווירה היתה כיפית ומפרגנת.

האופנה האלטרנטיבית שלי היתה חריגה על רקע התקופה. לא היו אז מכירות בבתים ולא ירידים שבהם מעצבי אופנה יכלו להציג את מוצריהם. הבגדים בחנויות היו מאוד יקרים, ולא כל אחת יכולה הייתה להרשות לעצמה לרכוש בגד מוכן. מצד שני, הבזארים בשוק הכרמל ובשוק בצלאל מכרו סמרטוטים. לכן הנסיון שלי היה נסיון מעניין שהיה יכול להתפתח לו היו לי כשורי שיווק אלמנטריים…

בסופו של דבר, נשארו לי קצת חובות והרבה זכרונות נעימים כך שהמאזן יצא חיובי.