לטבוע באמבטיה ולצאת יבש…

איך אומרים בעברית: ?Bad, worse, worst   רע, גרוע, מכה?  האמת היא שלא ממש משנה איך אומרים את זה בעברית, אבל ההבדל בין רע לבין מכה מורגש באופן ברור מאוד כשזה קורה אצלך בבית.

אקדים ואומר שכל רע הוא יחסי, ממש כמו שכל טוב הוא יחסי, וזאת הקדמה מחוייבת המציאות לסוג כזה של פוסט שעלה על דעתי ממש ברגע זה ואני כבר מעלה אותו על הכתב.  לא מדובר כאן בדיני נפשות חלילה וחס, לא במכת טבע, ולא בבעיות בריאות, הכל בסדר תודה לאל חמסה-חמסה-חמסה. אז קחו את זה בפרופורציה. כולה שיפוץ בחדר האמבטיה.

אמנם את המשפט "ביתי הוא מבצרי" לא אני המצאתי, אבל נשבעת לכם שהייתי ממציאה את זה לגמרי לבד, אם אף אחד לא היה מקדים אותי בענין.  למה? כי כשאני בבית, אני רוצה להרגיש פרטיות. אני לא רוצה שאף אחד ייכנס אלי מתי שבא לו ולא רוצה שאף אחד יעשה אצלי בבית ככל העולה על רוחו. וזה כולל בעיקר, אנשים שאני לא מכירה…

חדר השינה בזמן השיפוץ

ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת הנה סיפור המעשה.  ביום ראשון השבוע, לפני נצח בערך, התחיל בביתנו השיפוץ בחדר האמבטיה. לא משהו רציני. החלטנו לעקור את האמבטיה שאנחנו כבר מזמן לא משתמשים בה ולהחליף אותה במקלחת. לגמרי פשוט. נכון? כך גם אנחנו חשבנו כשהחלטנו על שיפוץ.

המשפץ הודיע לנו שהוא מתחיל ביום ראשון בשעה 07:00 בדיוק. אתם יודעים מה קורה לי כשמעירים אותי מוקדם בבוקר? אתם לא באמת רוצים לדעת.  אבל כשהשיפוצניק מודיע שהוא מתחיל לעבוד ב- 07:00, אני מתוקתקת כבר ב- 06:30. ערב קודם פינינו את חדר האמבטיה מכל חפץ ותכשיר (אתם לא מאמינים כמה תכשירים כאלה יש לכם בבית עד לרגע שבו אתם צריכים לסלק אותם ממקומם). את המיטה הזוגית כיסינו בכיסוי מיטה בצבע תכלת וחשבנו שבזה הסתיימו ההכנות לשיפוץ. אז זהו. שלא.

כמה תכשירי טיפוח יש לכם בבית?

ראשון הגיע רלף. נראה נחמד. על הראש  ברט שחור באלכסון והוא ממוצא הולנדי. שזה בכלל יופי… קפה? תה? אני שואלת. לא, הוא עונה, הבאנו אתנו כל מה שצריך. ותוך דקות הוא מתנחל בחדר השינה ובאמבטיה, פורש יריעות ניילון על המיטה הזוגית, פורש יריעת ניילון על דלת חדר הארונות ומדביק הכל בנייר דבק עבה. הבנתם? חדר הארונות שלי עם כל הבגדים שבו- מעתה אטום בפקודה. איך אני אחליף בגדים? זה באמת לא הבעיה שלו.

חדר הארונות אטום

חולפת עוד חצי שעה ומגיע איציק, השיפוצניק ההורס. הוא זה שהורס את האריחים  ואת רצפת הקרמיקה כדי שאפשר יהיה לאטום מסביב כמו שצריך, לפני שיניחו את החדשים.

עוד כמה דקות חולפות ומגיע אופיר. הוא בא לבדוק אם כולם הגיעו. הוא עולה לחדר האמבטיה ונבלע שם. תוך דקות מתמלא הבית ברעש מחריש אזניים. את הקרמיקה שוברים במכות רצח ואחר כך מתחילים לקדוח בבטון.

מכיוון שחדר העבודה שלי ממש קרוב לחדר האמבטיה, הרעש הנורא מבריח אותי לקומה התחתונה. לקרוא אני לא מסוגלת, לכתוב במחשב בלתי אפשרי. פעולה במטבח לא מומלצת בגלל מיסוך האבק המכסה כל פינה. גם בגינה אי אפשר לעבוד בגלל אובך כבד שמקשה על הנשימה. מזג האוויר אפוקליפטי לגמרי. בקיצור, אין לי מה לעשות…

פינת הקפה של המשפצים

בנסיון לראות את חצי הכוס המלאה, אני מחליטה לצפות בטלוויזיה. בהוט יש בדיוק סרטי מופת ישנים ואני שמחה לגלות את דני קיי בתפקיד הנס כריסטיאן אנדרסן. ממתק אמיתי. הכל רצוף שירים ולרגע אני כמעט שמחה על החופשה מאונס מול הטלוויזיה. אבל, לאחר הפסקת קפה קצרה של המשפצים, שוב מתחיל הרעש המחריש אזניים. אני מגבירה את הסאונד עד למקסימום האפשרי, אבל במקום לשמוע את דני קיי שר, אני שומעת איך קודחים לי במוח מנהרה ארוכה ארוכה ורואה את הפרצופים המצחיקים שעושה דני קיי האילם.

צילצול פעמון ועוד מישהו בדלת. זה האינסטלטור. רלף כאן? הוא שואל. כן, אני עונה וגם הוא עולה ונבלע למעלה. את דלת הכניסה אנחנו משאירים פתוחה כי ההורס ורלף כל הזמן עולים עם דליי מלט ויורדים עם דליים של שברי בטון. אני אוטמת את האזניים באטמי אוזניים שנשארו לי מהטיסה האחרונה. אולי זה עוזר נגד רעש מטוסים, אבל לא נגד רעש קדיחה בבטון. אני מוותרת על הטלוויזיה והולכת לשתות קפה עם דני. עוד פרצוף מציץ בדלת. ומישהו שואל: אתם משפצים? כן, אני עונה, מי אתה? אני עוזר להם, הוא עונה  וגם הוא עולה בזריזות למעלה.

כל חצי שעה, מישהו נוסף מגיע ואני כבר מזמן הפסקתי לספור…רעש. אבק. בלגן מהגהינום. רק מה? חשבתי שבגלל שהתחילו את יום העבודה בשעה מוקדמת בטח גם יסיימו מוקדם…טעות חמורה. רלף וחבורתו עולים ויורדים עד 18:00  והבית שלנו שנראה כמו אחרי רעידת אדמה- מרגיש לי פתאום זר ולא מוכר. בסיומו של יום השיפוצים הראשון אני כושלת אל המיטה החלופית עם כאב ראש מטורף וכמה השגות מרחיקות לכת על שיפוצים עתידיים…

היום הראשון של השיפוץ הוא הכי קשה, אמר לי רלף. כן, אבל הוא לא לקח בחשבון שלמחרת הובטחה לנו הפסקת חשמל. ואכן, למחרת בשעה 10:00 התחילה הפסקת חשמל. כל המשפצים נטשו את משמרתם ואני נשמתי לרווחה.  יופי. יום שקט בבית. לקחתי את הספר שהתחלתי לקרוא, אבל, בגלל שהיה זה יום מעונן – לא היה לי מספיק אור לקריאה. אין בעיה. יש תאורת חרום. מיקמתי והמשכתי בקריאת הספר המעניין של אסתי. ג. חיים "חיינו השניים". ספר מעניין וכתוב נפלא. אבל לאט לאט הלכה תאורת החרום ונחלשה עד שבשעה 15:00 כבתה סופית.

איזו מכה. אי אפשר להשתמש במחשב. אי אפשר להשתמש במתקן המים החמים להכנת תה. אי אפשר להשתמש במכונת הנספרסו להכין קפה וגם אי אפשר לקרוא… אבל, ברוך המוציא אייפון מן הארץ. אני חורשת את האייפון לאורכו ולרוחבו עד ש…נגמרת לי הסוללה. השעה היא 16:30, חושך מוחלט בבית. שום דבר לא עובד והזמן לא זז.

איך חיו אבותינו הקדמונים במערה? אני תוהה כשאני מודעת היטב לשעבודנו הטוטלי לחסדי הטכנולוגיה והאנרגיה. מאחר שמושג הזמן הוא יחסי ולא מוחלט, ברור ששעתיים ללא חשמל ארוכות הרבה יותר משעתיים רגילות. ואם גם לוקחים בחשבון ש"אני עסוקה משמע אני קיימת" היא הפראפרזה שלי על המשפט של רנה דקארט, אז ברור לכם לגמרי שזה לא היה קל.

…מחר אמור רלף לסיים את השיפוצים. את המקלחון יביאו בעוד שבוע ואנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המקלחת.

ואם אתם רוצים להישאר חברים שלי אז אל תדברו אתי יותר על שיפוצים. טוב?