מצאתי לנכון להעלות שוב פוסט זה, כמחווה למפעלי הטקסטיל והאופנה בישראל הנמצאים בימים אלה בסכנת חיסול כתוצאה מתחרות בלתי אפשרית עם המותגים המיובאים. אני רוצה לקרוא בקול רם: "די לכם לקנות ארבע במאה. מוטב לשלם קצת יותר עבור מוצר שווה ולתת פרנסה למפעלי אופנה ולמעצבי אופנה מוכשרים שלא מצליחים להרים את הראש מעל למים".

20 בפברואר 2011 in אופנה וסגנון חיים|

אנחנו מוקפים בבגדים ישנים. ערימות של בגדים שאנחנו לא זקוקים להם. בגדים שפעם היו שווים ונחשבים. בגדים ממותגים. בגדים מיוחסים. עכשיו יתרים ומיותרים.

כשאפשר לקנות בגד אחד ולקבל שניים חינם- מי בכלל צריך לשמור בארון בגדים משומשים??? ועם יד על הלב, בואו נודה שאנחנו לא באמת צריכות את הבגדים שקבלנו חינם. זה לא בדיוק הצבע שרצינו וגם על המידה הסכמנו להתפשר. נכון שכבר בחנות ראינו שהבגד טיפ-טיפה לוחץ בחזה וקצת מבליט את הבטן… אבל, האמנו שנצליח בקלות להוריד 2-3 ק"ג והבגד ייראה עלינו שיגעון… וחוץ מזה, נותנים בחינם. לא ניקח???

הבאנו את הבגדים הביתה. תלינו בארון. כשניסינו אחרי חודש למדוד מול הראי, התברר לנו סופית (איך לא?)  שהבגד החדש מצמיח לנו בטן  ומהדק את החזה עד להתפקע… כך שמהר מאוד מצאו הבגדים החינמיים האלה את דרכם אל ערימות הבגדים שהולכות ומתגבהות מסביבנו.

לא רק מסביבנו מתגבהים הבגדים המיותרים. זוהי תופעה חברתית גלובלית, ויש אמנים  המשתמשים בבגדים מיותרים אלה כדי להעביר מסר, ליצור זיכרון, או לעורר מחשבה.

גררה דה לה פז: קשתות צבעוניות מורכבות מבגדים ישנים הנשענים על רגליים אנושיות

גררה דה לה פז הוא השם המשותף לשני האמנים הייחודיים  שמוצאם מקובה. האחד הוא אלן גררה (1968) והשני הוא נראלדו דה לה פז (1955) . בספרדית, גררה פירושו מלחמה ולה פז פירושו שלום. וביחד: מלחמת השלום.

גררה דה לה פז: ערימה בגדים צבעונית בכל צבעי הקשת

שני האמנים האלה חיים כיום במיאמי ויוצרים מיצבים מבגדים ישנים. המיצבים והמיצגים שלהם נעים על קשת רחבה שבין פיגורטיבי לאבסטרקט: עצים, אנשים, חיות  וגם צורות אמורפיות שהצבעוניות שלהן שובה לב.

גררה דה לה פז: עץ בונסאי עשוי מבגדים ישנים

גררה דה לה פז: אביב בהדרו וכולו מבגדים משומשים

הבגדים הישנים והמיותרים הופכים תחת ידיהם של גרדה דה לה פז ליצירות אמנות צבעוניות, שמחות ומלאות חיים. יחד עם זה  הם מעבירים מסר חברתי קשה הנוגע לצרכנות הלא מרוסנת שלנו ולחברה המערבית המאבדת כוון. מסר שאפשר לצמצם לחמש מילים: 'אכול ושתה כי מחר נמות'.

הנה הוידאו המדהים של הצמד שמסביר את הקשר שבין עבודתם לבין ההשלכות של צריכת יתר

האמן היהודי כריסטיאן בולטנסקי (1944) משתמש בבגדים ישנים כדי להנכיח את האין. המיצבים שלו הם דרמטיים ומונומנטאליים. ביצירתו של בולטנסקי, הבגדים המשומשים שפעם היו בתוכם אנשים, תלויים בגיבוב  מסביב לקירות העירומים או נערמים בערימה ענקית ומבטאים ריקנות איומה. האסוציאציה המיידית למראה המיצב של בולטנסקי מחברת אותנו אל השואה ואל הבגדים שנשארו אחרי שהאנשים שלבשו אותם כבר לא היו בין החיים.

מבט על המיצב של בולטנסקי במונומנטה בפריס

במונומנטה 2010, שנערכה בגרנד-פאלה בפריס, הציג בולטנסקי יצירה גדולת מימדים שנקראה 'personnes' שפירושה בצרפתית גם אנשים וגם אף אחד. היצירה הייתה מורכבת משורות שורות של בגדים המונחים על הרצפה ומערימה ענקית של  בגדים במרכז האולם הענקי , כאשר מלגזה ענקית יורדת מהתקרה נוגסת בבגדים ומשליכה אותם שוב אל הערימה. גם בתערוכה 'עבודה בתהליך' שאצרה לאחרונה סוזן הילר במוזיאון ישראל, הוצג מיצב עשוי מבגדים ישנים של בולטנסקי, שאותו הקדיש לידידו ז'אק אוחיון.

בולטנסקי: המיצב שהוצג במוזיאון ישראל

והנה וידאו שממחיש את המיצב במונומנטה בפריס באמצעות תנועה וקול. חייבים לראות בשביל להאמין!

גם בת זוגו של בולטנסקי, אנט מסאג'ה (1943)  משתמשת לפעמים ביצירותיה בבגדים ישנים, אלא שאצלה הם מעורבים באלמנטים נוספים. כאישה וכאמנית, היא משתמשת ביצירותיה באלמנטים הקשורים להיותה אישה. היא אוספת פרטים מהסביבה הביתית שלה, גוזרת, צובעת, תופרת וסורגת. והנה הסרטון שבו היא מסבירה את יצירתה ואת השקפת עולמה באנגלית 'מצורפתת'.

מסאג'ה הציגה עבודות בתערוכה פורצת הדרך 'אמנות נשים'  elles @ centre Pompidou שאותה ראיתי במוזיאון פומפידו בקיץ 2010  והיא עדיין מוצגת שם, אז אם במקרה אתם בסביבה…

ולסיום,תרשו לי להזכיר לכם כי בגדי נשים הוזלו ב- 30%  בעשר השנים האחרונות. בגדים זולים נקנים יותר ונלבשים פחות. כל הוזלה נוספת  במחיר הבגד- פירושה ניצול יתר של פועלי הייצור עד כדי סיכון חייהם. בבנגלדש משתכר פועל בייצור אופנה 10$ לחודש והוא עובד 80 שעות בשבוע ללא שבתות ותנאים סוציאליים. אם הייתם חושבים על זה, האם הייתם בכל זאת קונים בגדים זולים ?

 

מודעות פרסומת