קיצור תולדות הזמן

סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה.

פרימוס. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

סיר פלא

פתיליות. הצילום באדיבות אתר נוסטלגיה

הזיכרונות שלי מסבתא מעוגנים בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר הייתי ילדה קטנה וסבתא הייתה, לפי השערתי, בת ארבעים ומשהו. במושגים של היום היא הייתה כמובן נחשבת לסבתא צעירה מאוד ומן הסתם הייתה לובשת ג'ינס, עושה בשיער פסים או החלקה יפאנית, וכותבת סטטוסים בפייסבוק, או מצייצת בטוויטר.

אבל דמותה של סבתא שלי עומדת בניגוד מוחלט לסבתות הצעירות של היום. היא נראתה בעיני זקנה מהיום שבו עמדתי על דעתי, בגלל השמלות מטשטשות הגוף  שלבשה, בגלל שיער השיבה שהיה כרוך תמיד במטפחת דקה (מאנדיל), ובגלל הנעליים המגושמות שליוו אותה לאורך השנים, כנהוג בתקופתה לגבי אישה הגונה שהיתה אלמנה וסבתא לנכדים.

אני בת שלוש בשמלה שסבתא תפרה.

אני בת שנתיים בחולצה שסבתא רקמה

לסבתא שלי היה זמן בשפע בשביל לתפור לי שמלות במכונת תפירה 'זינגר' ידנית, לרקום לי חולצות, לסרוג לי אפודות צבעוניות  וגם לסרוג רדידי צמר מחממים לכל הנשים במשפחה. היה לה גם זמן לספר סיפורים על מה שהיה פעם, לאפות עוגיות אניס קטנות ופריכות, לרקוח ריבת ורדים, ועוד נשאר לה זמן לפטפט עם השכנות בחצר ולשמוע את הרכילויות האחרונות בשכונה.

מכונת תפירה זינגר ידנית. סיבוב הידית בצד ימין מפעיל את מכונת התפירה

לא היו לה אלפי חברים בפייסבוק, כמו שיש לי, אלא רק שתי חברות אמתיות  ובחדשות היא לא התעדכנה, כמוני, עם כל צפצוף מעצבן בסמרטפון, אלא הסתפקה בעדכון שבועי, מדי שבת, כשהתארחה אצל אחד מילדיה.  היא הייתה אישה משכילה. שלטה בערבית, בעברית, בספניולית (לאדינו) ובצרפתית, קראה הרבה וגם כתבה מכתבים לקרובי משפחה רחוקים וקרובים.

כיום, כשאני כבר סבתא לנכדים, אני מתקשה להבין איך לסבתא שלי היה תמיד זמן פנוי ולי- אף פעם אין. הרי אני מצוידת במכונת כביסה, מדיח כלים, מיקרוגל, אופה-לחם, טוסטר, מערבל, קוצץ ומה לא. אני מזמינה באינטרנט משלוחים מהסופר מבלי לקום מהכיסא. מזמינה בטלפון ארוחה שמגיעה תוך חצי שעה עם שליח עד לבית, או שולפת ארוחה קפואה ומפשירה תוך דקות במיקרו.

כדי לחסוך בזמן יש לי גם תנור טורבו, מייבש שיער, מייבש לק, וגם… מייבש מוח שאצלנו קוראים לו משום מה 'טלוויזיה מסחרית'.

אם העוגות שלי יוצאות מוצלחות- זה בגלל שאני יודעת איפה לקנות, ובמכונת התפירה המשוכללת שלי אני משתמשת בעיקר כדי לקצר מכנסי ג'ינס, או לתקן בגד קנוי שאני תמיד מגלה בו איזה פגם נסתר.  יש לי מכונית, כדי שאוכל להגיע במהירות לכל מקום ובנוסף אני משתמשת באפליקציה 'וויז' שמדווחת  לי מראש על כל עומס תנועה ומראה את המסלול המהיר ביותר ליעד.

ואני חושבת לעצמי איך ייתכן שכל חידושי הטכנולוגיה שהיו אמורים לספק לי שפע של זמן פנוי- מצמצמים יותר ויותר את הזמן הפנוי שנותר לי? איך זה שעם כל כך הרבה עזרים טכנולוגיים שאמורים להוסיף לי שלוות נפש- סבלנותי הולכת ומתקצרת? וכשכבר יש לי מעט זמן פנוי- אני קופצת בתזזיתיות מהטלוויזיה למחשב ומהמחשב לסמרטפון ולא מצליחה ליהנות מהזמן הפנוי מבלי להרגיש רגשי אשמה מהסוג המתלווה לאכילת עוגה טובה תוך כדי ספירת קלוריות.

לפעמים כשאני תוהה על משמעות הזמן ההולך ומתקצר בחיינו, אני מתגעגעת מאוד לתחושת הזמן הנינוחה של פעם שעליה כתב אהוד מנור  (שהיה בן כתתי במגמה הספרותית בביה"ס הריאלי) " הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר".

כשאני  חושבת על כל הזמן הפנוי שהיה לסבתא שלי מול  קמצוץ הזמן הפנוי שיש לי היום, שגם הוא הולך ומצטמצם – אני רוצה לצעוק: די! מספיק! תרגיעו! תנו לי קצת שלווה. כמה שעות של שקט. שיחה רגועה בבית קפה מבלי לבדוק פידים ואימיילים ומבלי לענות לסלולרי.  ארוחה שלא מופסקת באמצע בגלל טלפון או סמס. טיול נינוח ברחוב ללא צורך למלא איזו משימה הכרחית או איזו שליחות דחופה.

המרוץ נגד הזמן

אני לא רוצה יותר לרוץ. לא רוצה ששליחי פיצה על קטנוע יהיו מעורבים בתאונות דרכים מכיוון שהם התחייבו להגיע אלי תוך חצי שעה. לא רוצה אינטרנט בקצב של 100 מגה. לא רוצה אפליקציה מדהימה שתחסוך לי זמן. לא רוצה שהעולם ידהר בקצב מטורף שמכפיל את עצמו מידי יום ביומו.

די. מספיק. האטו את הקצב. תנו לי זמן לנשום. זמן לחלום. עצרו את העולם! אני רוצה לרדת!!!