אפתח בווידוי אישי. אני שונאת לאפות. תשאלו למה? פשוט מאוד. בגלל שבאפייה לפי מתכון נתון צריך לציית להוראות מדויקות שמישהו אחר כתב מבלי להפעיל שיקול דעת . ואני, מה לעשות? לא ממש אוהבת לציית להוראות מבלי להפעיל שיקול דעת.

כך קורה אצלי שכבר בשלב קריאת החומרים אני מתחילה להתווכח עם המתכון: חצי כוס שמנת מתוקה? יותר מדי קלוריות. אני אחליף את השמנת בחלב. כוס וחצי סוכר? יותר מדי מתוק. אשים רק כוס אחת. מקל וניל? אין לי. אשתמש בקליפת לימון.

וכמו שכבר בטח ניחשתם, בסופו של דבר, העוגה שלי לא יוצאת דומה בכלל לתוצאה הצפויה מהמתכון המקורי של העוגה. זה לא אומר שהיא לא יוצאת טעימה. לפעמים היא דווקא מפתיעה לטובה. ואז, כשאני מחליטה לחזור על העוגה שלי פעם נוספת, היא שוב יוצאת אחרת . למה? כי גם להוראות שכתבתי לעצמי במו ידי- אינני יכולה לציית, כי הפיתוי לשנות ולאלתר הוא בשבילי גדול הרבה יותר מהפיתוי לחזור על מתכון שכבר נוסה בהצלחה.

כל מה שאמרתי כאן, אינו תקף לגבי מתכוני האפייה שקבלתי מאמא שלי ז"ל. במתכון של אמא הוראות ההכנה הן תמיד נתונות לשיקול דעת. 'קמח- בערך 2 כוסות, אם דליל מדי להוסיף עוד. סוכר- כוס ורבע, אם הפרי חמוץ- להוסיף עוד' וכיוצא בזה הוראות שהשאירו  לי חופש פעולה ותחושת עצמאות שהיא חיונית לקיומי הרבה יותר מעוד עוגה אחת מוצלחת…

מתכוני האפייה של אמא התחילו להגיע אלי באופן סדיר, כשגרנו ברוטרדם שבהולנד בתחילת שנות ה-70. נוסף לעובדה שבאותו פרק זמן היינו תפרנים חסרי כל ולקנות עוגה בקונדיטוריה, היה פינוק שלא יכולנו להרשות לעצמנו, גם העוגות שאפשר היה לקנות באותה תקופה בקונדיטוריה, היו בעצם כולן אותה עוגה. הבסיס היה בצק בחוש שעליו נוספו קישוטי שוקולד/פירות/ קצפת/ מרציפן. מחק את המיותר.

מבט לסלון הסטודנטיאלי שלנו: כורסה מתנפחת ו'ספה' שירשנו מחברים.

שרון יושבת על הכורסה המתנפחת בסלון. ברקע 'ספה' שירשנו מחברים.

הסלון המשופר עם ספה שבנינו ושטיח שעדיין מונח אצלי היום בחדר העבודה.

עודד בסלון המשופר, עם ספה שיצרנו לבד ושטיח שמונח אצלי עד היום בחדר העבודה.

לכן החלטתי שאין ברירה: אי אפשר לגדל ילדים בריאים בנפשם ללא עוגה בטעם בית, ולמען הילדים התחלתי לאפות בעצמי. זה היה כמובן טרום עידן האינטרנט. ספרי בישול בהולנדית היו בעבורי אגוז קשה מדי לפיצוח. ספרי בישול באנגלית נתנו לי הוראות לא ברורות באונץ ובפינט ולכן כתבתי  לאמא שלי בישראל שתשלח לי מתכונים. מדי שבוע היה מגיע אלינו המכתב השבועי, כתוב על דפים דקיקים, שבהם השתמשו אז למכתבים בדואר אוויר, ובנוסף אליו הוכנס למעטפה הכחלחלה-דקיקה עוד פינוק בטעם בית. מתכון לעוגה של אמא.

מתכון מקורי לעוגת פירות של אמא

מתכון מקורי לעוגת פירות של אמא

תנור אפייה הוענק לנו ללא תמורה, מחברים שרצו לזרוק אותו, בגלל הטרמוסטט המקולקל. התנור החינמי שקבלנו הצליח לאפות רק בטמפרטורה קבועה אחת: חום בינוני-נמוך. כך  למדתי שלא משנה מה כתוב במתכון לגבי חום התנור, העוגה (בתנאי שאיננה עוגת שמרים) תצא תמיד מוצלחת אם תהיה אפויה זמן ממושך בחום בינוני-נמוך. נכון, שלפעמים עוגת גבינה או עוגת פירות, הייתה נאפית בתנור הישן במשך שעתיים ואפילו יותר,  אבל התוצאה הצדיקה תמיד את זמן האפיה הממושך.

למרות שאני מאוד אוהבת עוגות גבינה אפויות, להשיג גבינה לבנה רכה בחנות גבינות הולנדית בשנות ה-70, הייתה משימה שקשה לצלוח. גבינה צהובה יכולת לקבל שם מכל הסוגים והמינים החל מגבינת גאודה צעירה ועד גבינה ישנה ואפילו ישנה מאוד, אבל גבינה לבנה, כלומר 'קווארק' בשפת המקום, היה צריך להזמין מראש בהזמנה מיוחדת.

כך יצא שהעוגה שהתחבבה עלינו במיוחד בתקופה ההולנדית שלנו, וזכתה לביצועים מפתיעים ומקוריים, הייתה עוגת הפירות. תפוחי-עץ, דובדבנים, שזיפים, אפרסקים. לא משנה איזה פירות וכמה קמח וסוכר שמתי בעוגה. היא יצאה תמיד מוצלחת.

עוגת השזיפים לפני הכנסתה לתנור

עוגת השזיפים לפני הכנסתה לתנור

את כל המתכונים של אמא מאותה תקופה אני שומרת במגירה מיוחדת.  ולמרות שהדפים כבר מתפוררים והם מוכתמים בכתמי שומן וביצים שטפטפו עליהם לאורך השנים, אני עדיין אוהבת לאפות לפיהם. וכשריח העוגה שאפיתי מתחיל לבשם את המטבח והסלון בביתנו שבכפר-סבא, אני נזכרת  בריחות  הניקיון המעורבבים בריחות אפיה מתוקים, בערב שבת, בביתנו  שבחיפה. אני רואה מול עיני את המפה הלבנה  שעל השולחן ואת ארבעת הילדים הרחוצים והמסורקים המקשיבים לקידוש של אבא. אז אני גם נזכרת במשפט מהספר הנפלא 'הקוסם מארץ עוץ' שמצליח להגדיר בשש מילים בלבד את המושג בית בצורה הכי מדויקת שאפשר:  'בית הוא המקום שבו הלב נמצא'.

עוגת השזיפים מוכנה לאכילה

עוגת השזיפים מוכנה לאכילה

ביום השלושים לפטירתה של אמא, אפיתי עוגת פירות עם שזיפים אדומים מאחד המתכונים הישנים שלה. הוספתי קמח כי הבצק היה דליל וגם סוכר כי הפרי היה חמוץ. העוגה יצאה יפה וטעימה. כל אחד קבל פרוסה והנכדים בקשו עוד. זאת נראתה לי מחווה ראויה  לזכרה של אמא.

מודעות פרסומת