אם יש אלוהים

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.

הנה המקרה שקרה לנו לפני עשרה ימים, בתחנת הרכבת "גאר דה לסט" (gare de l'est ) בפריס. אני נשבעת שכל מילה אמת. אין אף בדל של הגזמה. כך התרחש האירוע דקה אחר דקה.

צירוף המקרים המוזר, שנע במהירות בין ייאוש לבין תקווה ולהיפך, ובמיוחד הסוף הבלתי צפוי, שסיכוייו להתרחש היו כה קלושים, הביאו אותי לחשוב מחדש על המקריות השולטת בחיינו, שאין לנו שום שליטה עליה. ממש כמו במשחק 'סולמות ונחשים' שבו פעם אתה נופל למטה ופעם אתה קופץ למעלה. לא אתה מחליט מה יהיה המהלך הבא שלך. הקובייה היא הקובעת את גורלך. איינשטיין אמנם טען באזני ידידו נילס בוהר ש"אלוהים לא משחק בקוביה", אבל ידידו ענה לו בבטחון "שלא יגיד לאלוהים מה לעשות".  את השאלה על קיומו של אלוהים אני משאירה פתוחה, ועוברת לעובדות הטריוויאליות:

בתאריך 30 ביוני תכננתי לנסוע לפריס עם בן זוגי, לשהות בה 4 לילות ומשם לקחת את הרכבת המהירה הTGV- ללוקסמבורג, ב-4 ביולי בשעה 13:40, כדי להשתתף שם בארוחה חגיגית לבת המצווה של נכדתנו, יעל.

בתאריך 24 ביוני נפטרה אמי היקרה ז"ל, ועמדתי בפני דילמה קשה: לקחת את הזמן הנחוץ לי כדי לעבד ולהכיל את האבל ולוותר על הנסיעה לחו"ל, או לנסוע על אף הקושי, כדי לא לקלקל ליעל את השמחה.

אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לנסוע, ללון בפריס לילה אחד, ולהגיע משם ברכבת המהירה הTGV ללוקסמבורג , כדי לקחת חלק באירוע החגיגי.

ב-3 ביולי טסנו, בן זוגי ואני, מנתב"ג לפריס, מצוידים בכרטיסים עבור הרכבת המהירה שאותם הזמנו מראש באינטרנט, הדפסנו, ושמרנו.

ב-4 ביולי, אחרי לינת לילה אחד במונפרנס, הזמנו מונית שתצא בשעה 12:45 מהמלון בפריס לתחנת הרכבת גאר דה לסט.

וכאן מתחילה השתלשלות העניינים המוזרה:

12:40- המונית מגיעה למלון שלנו, 5 דקות מוקדם מהצפוי ואנחנו נוסעים לכוון גאר דה לסט.

13:15- אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת ויורדים עם המזוודות.

13:16- בכניסה לתחנה אני מראה לנציגת הTGV את ההזמנה המודפסת ושואלת אותה מאיזה רציף אנחנו לוקחים את הרכבת ללוקסמבורג ואז אני שומעת בפעם הראשונה כי עלי להמיר את ההזמנה המודפסת שבידי לכרטיסים במשרדי הרכבת, בקצה השני של התחנה.

13:18- אנחנו מגיעים למשרדי הרכבת  ומוצאים שם תור מתפתל שבו ממתינים כ-30 איש לפחות.

13:20- לאחר עמידה של כשתי דקות בתור, מתברר לנו מעל לכל ספק, כי בקצב התקדמות התור ייקח לנו לפחות 40 דקות לקבל את הכרטיסים, בעוד שהרכבת שלנו יוצאת מהתחנה בעוד 15 דקות.  אני יוצאת מהמשרד נסערת ועצבנית ומחפשת פתרון אפשרי.

13:21- אני פונה לנציג של הTGV ושואלת מה לעשות והוא מסביר לי כי ניתן להמיר את האישורים שבידי לכרטיסים גם באמצעות המכונות הצהובות.

13:22- אני מוצאת בקרבת מקום שתי מכונות צהובות וליד שניהם עומדים אנשים עצבניים כמוני.

13:23- אני מבקשת עזרה מהאיש שנמצא מול המכונה בצד ימין. הוא עונה לי בכעס, שגם הוא לא מצליח להוציא את הכרטיסים מהמכונה והרכבת שלו עוד מעט יוצאת.

13:24- אני מבקשת עזרה מהאיש מול המכונה בצד שמאל. הוא עונה לי בצרפתית במבטא ערבי כבד שקשה לי להבין, אבל המילה merde שבה הוא משתמש כמה פעמים, עוזרת לי להבין שהמכונה לא מתפקדת.

13:25- אני ובן זוגי מתבוננים זה בזה בייאוש. יש לנו עוד 15 דקות עד ליציאת הרכבת. אין לנו כרטיסים. אין סיכוי שנצליח להוציא אותם מהמכונה הצהובה ובטוח שלא נצליח להגיע בזמן לרכבת אם נעמוד בתור הארוך בדלפק הכרטיסים.

13:26- אני מנסה להסביר בצרפתית לנציג הTGV- במשרד, שבקצב ההתקדמות של התור, אין סיכוי שנצליח לעלות על הרכבת ללוקסמבורג שיוצאת בעוד 14 דקות ומתחננת שיעזור לנו. הוא מסתכל לי ישר בעיניים, פורש את ידיו לצדדים ואומר בנימוס צרפתי "Je suis desole' " (אני מצטער).

13:27- אני רוצה לבכות. אני כועסת על כל העולם. ולא מבינה למה בכלל עשינו את כל הדרך מישראל עד פריס אם בסוף לא נגיע ללוקסמבורג בזמן. הכעס והתסכול שלי מתערבבים ברגשות חרטה עמוקים על שבכלל נסענו לחו"ל. אחר כך משתלט עלי ייאוש שקט והשלמה עם הבלתי נמנע.

13:28- פתאום, משום מקום, מגיע גבר אלגנטי עם חליפה ועניבה ושואל אותי במה הוא יכול לעזור. אני מסבירה לו כי הרכבת שלנו ללוקסמבורג יוצאת בעוד 12 דקות ועדיין אין לנו כרטיסים "ותראה איזה תור" אני מצביעה בייאוש תהומי לכוון התור המתפתל. הוא אומר לי רק שתי מילים: "בואי אחרי!"

13:29- אני מזעיקה את בן זוגי ורצה אחרי האיש עם העניבה. ואחרי, רץ בן זוגי עם שתי המזוודות.

13:32- אנחנו מגיעים באפיסת כוחות למשרד, בקצה השני של התחנה. האיש עם העניבה מזיז את כולם באדיבות הצידה ושולח אותי לראש התור. לא להאמין. יש בידינו  כרטיסים לרכבת הקרובה ללוקסמבורג שיוצאת מרציף מספר 8 שנמצא… איך לא? בקצה השני של התחנה.

13:35- אנחנו מגיעים בלי טיפת אוויר לרציף 8 ושואלים אם זאת הרכבת ללוקסמבורג. " כן" עונה הקונדוקטור. "עליכם לעלות לקרון 17, שם אתם יושבים".

13:38- למרות ששנינו רצים, מתנשמים ומתנשפים אנחנו מגיעים רק עד קרון 8 ועוד שתי דקות הרכבת  תצא לדרך. בינינו ובין המושבים שלנו בקרון 17 מפרידים 9 קרונות ושתי דקות.

13:39- אנחנו מחליטים לעלות לקרון 8 כי ברור שלא נצליח להגיע למקומות ששמורים עבורנו בקרון 17. אנחנו מתיישבים בשני מקומות פנויים ומנסים להירגע. שמחים שהצלחנו על אף הכול לעלות על הרכבת ללוקסמבורג…

13:40- שריקה והרכבת יוצאת לדרך.

14:00- הקונדוקטור נכנס לקרון שלנו ומבקש לראות את הכרטיסים. אני מתנצלת שלא הספקנו להגיע למקומות השמורים שלנו. "אין לי בעיה עם זה שאתם יושבים כאן" הוא אומר, "רק כדאי שתדעו שבתחנת מץ, הרכבת מתפצלת והקרון שבו אתם יושבים עכשיו ממשיך לצרפת, בעוד שקרון 17 שעליו אתם אמורים להיות, מגיע עד לוקסמבורג… הדרך היחידה להגיע לאן שאתם רוצים להגיע היא לרדת בתחנת מץ ולרוץ לקרון  17 שנוסע ישירות ללוקסמבורג  ויש לכם בדיוק 2 דקות בשביל לעשות את זה."

14:01- איך נגיע עד קרון 17 בשתי דקות? אלוהים יודע. הסיכויים נראים לי קלושים ביותר. אני מתענה ברגשות אשמה כבדים על שהחלטתי בכלל לנסוע לחו"ל. עכשיו אני לגמרי מתפרקת והדמעות מתחילות לזלוג…

14:02- לידינו יושב זוג צרפתי נחמד. הם רואים כמה אני לחוצה ושואלים מה קרה. אני מסבירה שאנחנו יושבים בקרון הלא נכון. אין לנו מושג מתי תגיע הרכבת למץ ולא ברור אם נצליח לעלות על הקרון ללוקסמבורג.  הנוסע הנחמד אומר בפסקנות: "אני נוסע ברכבת הזאת די הרבה. אני מכיר את הדרך.  אני יודע ש-10  דקות לפני תחנת מץ, הרכבת מאטה ואז תוכלו להתקדם עם המזוודות עד הקרון האחרון שנוסע לצרפת, משם יהיה המרחק לקרון 17 שנוסע ללוקסמבורג, יותר קצר."

15:00- הרכבת מתחילה להאט, אנחנו מתחילים לרוץ במעברים עם המזוודות, קרון אחר קרון, עד לקרון האחרון. ליד דלת  היציאה מהקרון, יש כבר תור: אשה עם תינוק ואחריה איש עם כלב. נראה לנו שנפסיד עוד זמן אם נחכה עד שהם ירדו  ואנחנו מנסים להסביר להם את מצבנו, אבל זה ממש לא עושה עליהם שום רושם. " je suis desole" הם אומרים לנו בנימוס, אבל לא זזים ממקומם. אני מיואשת. יש לנו שתי דקות להגיע לקרון  17 ומתוכן נבזבז דקה בהמתנה לירידה מהקרון.  ברור לי סופית שאנחנו נשארים במץ והרכבת ללוקסמבורג ממשיכה בלעדינו. באיזו מדינה לעזאזל נמצאת מץ? ומה יש לנו בכלל לחפש שם?

15:10- הרכבת עוצרת במץ. האישה עם התינוק והאיש עם הכלב יורדים לאט, ואנחנו פותחים בריצת אמוק לכוון הרכבת ללוקסמבורג ומצליחים להגיע לדלת של הקרון הראשון ללוקסמבורג. אבל זה  קרון מחלקה ראשונה ואנחנו יושבים במחלקה השנייה. יש לנו  20 שניות לעלות על הרכבת לפני שהיא זזה. מבט אחד והסכמה ללא מילים מביאים אותנו במהירות לספסל הראשון הפנוי בקרון המחלקה הראשונה. אנחנו יושבים במושבים המרווחים וסוף סוף אני נרגעת. מה כבר יכול לקרות? מקסימום נקבל קנס. עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שנצליח להגיע ליעד בזמן…

הסוף האופטימי

הגענו עד לוקסמבורג בלי בעיות. לא קבלנו שום קנס ואף קונדוקטור לא בדק את הכרטיסים שלנו. ירדנו עייפים ורצוצים מהרכבת ונסענו ישר לפגוש את יעל. הבאנו לה את המתנות, התנשקנו וברכנו אותה והחיוך המקסים שלה גרם לנו לשכוח במהירות את כל הרפתקאות הדרך. הארוחה הייתה נהדרת. מסעדת משלן 2 מזלגות. במקום לתאר את המאכלים אני מביאה את הצילומים שלהם. תמונה אחת טובה יותר מאלף מילים, אתם יודעים.

יעל המתוקה מתבוננת בעוגה שהוכנה עבורה במסעדת מוסקוני בלוקסמבורג

מעורר חיך לפני הארוחה החגיגית

מנה ראשונה

מנת ביניים

מנה עיקרית

קינוח ראשון

עוד מנה אחרונה

עוד מנה אחרונה

קפה

השולחן הערוך

השאנדלייר בחדר האוכל

אנחנו כבר עשרה ימים אחרי הנסיעה הזאת והיא עדיין מעוררת בי מחשבות שאין לי עליהן תשובות:

מה היה קורה לו נהג המונית היה מאחר ב-5 דקות?

מה היה קורה אם הנוסע הצרפתי לא היה מכיר את המסלול של הרכבת ומדריך אותנו איך לנהוג?

ומאיפה לכל הרוחות והשדים צץ האיש עם העניבה? לא ראיתי אותו מגיע משום מקום. הוא פתאום עמד שם, מוכן לעזור.

 ולמה הוא פנה דווקא אלי? הרי היו מסביבי מאות אנשים.

ואיך זה שכולם בדלפק פינו לי דרך? 

אבל מעל לכל השאלות הקטנות האלה מרחפת שאלה גדולה אחת שאין לי עליה תשובה: אולי יש למעלה מישהו שמכוון את הדברים? אולי אנחנו רק שחקנים במשחק שתוכנן מראש?

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.