ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה  'אמא': שני אחי, אחותי ואני.

אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל  מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות  ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.

בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.

אבא שלי היה בנשמתו ילד וסבל מדיכאון רוב חייו הבוגרים ומי שהחזיק את כל הבית על כתפיו הייתה אמא. אני זוכרת אותה פותחת סתימות בכיור, מסיידת קירות, צובעת את מעקה המרפסת, עולה על סולם להחליף נורה שרופה, או אוחזת מברג לחזק כיסא רעוע.  אני לא זוכרת אותה חולה, או סתם שוכבת במיטה. תמיד כשהתעוררתי בבוקר היא כבר הייתה ערה וכשהלכתי לישון היא עדיין הייתה עסוקה. כשסיימה את הניקיון והתחזוקה, את הבישול והכביסה, הייתה נוטלת שתי מסרגות וכדור צמר ולאט לאט צמחה בין שתי ידיה יריעת צמר סרוגה שהפכה לסוודר חורפי לאחד מהילדים. לפעמים תיקנה לנו גרביים כשהיא מלבישה את הגרב הקרועה על נורת חשמל שרופה ומכסה בחוטי שתי וערב את החור שנפער בה.

אמא בת 83 עם שני הנינים הראשונים שלה: אור ונטע

אמא בת 83 עם שני הנינים הראשונים שלה: אור ונטע

בחורף היינו מצטופפים, שני אחי, אחותי ואני יחד עם אמא ואבא, בחדר קטן אחד, ושני החדרים הגדולים הושכרו למתרחצים (כך קראו אז לאנשים  שבאו לחמי טבריה להתרפא). משכורתו הצנועה של אבא שהיה פקיד בבנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני) לא הספיקה  כדי לתמוך באמו האלמנה ולפרנס ברווחה את משפחתו, ודמי השכירות ששילמו המתרחצים, השלימו את החסר. היה לנו בית קטן, מוקף גינה ובה שלושה עצי תאנה ששפעו בקיץ פרי מתוק ועסיסי, שני עצי קלמנטינה שפירותיהם הדיפו ריח בושם חומצי חזק כאשר נעצתי בהם ציפורניים, ועץ שסק אחד, שלבש באביב שקיות נייר חומות קטנות עד שהבשילו הפירות הראשונים לקטיף. היו לנו גם כמה גפנים שניטעו מסביב למבנה עץ ארעי, שרוב הקיץ זמזמו סביבן דבורים חרוצות שאיימו בעקיצה, כשהפרעתי להן, בידי הקטנות, כשרציתי לקטוף אשכול ענבים.

רוב הדברים המכריעים בחיי התרחשו בקיץ.

בקיץ 1955 עזבה משפחתי  את טבריה ועברה לחיפה, כדי לאפשר לילדים ללמוד בבתי ספר טובים. אותי רשמו לבית הספר הריאלי, מעוז הבורגנות החיפאית, והייתי צריכה לגשר  בין הרמה הנמוכה בבית הספר שממנו באתי לבין בית הספר הריאלי בעל הרמה הגבוהה ביותר. כסף למורים פרטיים לא היה לנו, ובסיום השליש הראשון התמצו הישגיי הלימודיים בהערה חד משמעית:  "אם לא תשפר את ציוניה- לא תוכל לעלות לכתה הששית". כל הפרסים על הצטיינות בלימודים שקבלתי בטבריה, לא הצליחו לפצות אותי על תחושת הכישלון הצורבת ההיא. ולמרות שבסוף אותה שנה, השתפרו ציוני ועליתי לכתה הששית, הטעם המר של הכישלון הראשון ההוא המשיך לדרבן אותי להצלחה לאורך כל חיי.

בקיץ 1961 נישאתי לאיש שאהבתי ועזבתי את בית ההורים.

בקיץ 1965 נולדה בתי הבכורה, שרון.

בקיץ 1967 נפל אחי, עודד, בפריצה לעיר העתיקה, במלחמת ששת הימים.

ומאז נשארו בעולם רק שלושה ילדים שהמשיכו לקרוא לה 'אמא' וחסרונו של הילד הרביעי שגם הוא קרא לה פעם כך, נשאר כמו פצע פתוח שאינו נרפא לעולם.

אבא שלי נפטר ביום הזיכרון, בשנת 1882, בעיצומו של טקס האזכרה לאחי עודד. זה לא היה בקיץ. זה היה באביב. שנה אחר כך, כשעלינו אל קברו של אבא, עמד שם עץ הרדוף פורח שאף אחד לא נטע. מישהו באזכרה אמר שהרדוף פתאומי פורח על קברי צדיקים. גם העובדה הפשוטה שיום פטירתו של אבא חל ביום אבל לאומי מעוררת בי לפעמים מחשבה שנייה.

בקיץ 1988 עבר עודד, בני, מביתנו ברמת השרון לחיפה ללמוד בטכניון. הוא התגורר אצל אמא ארבע שנים, בהן למד להכיר ולהעריך אותה וגם לאהוב אותה מאוד.

בקיץ 1990 נישאה בתי שרון, לאיש שאהבה ועזבה את הבית.

בקיץ 1996, במלאת לאמא 80 שנה היא החליטה לעבור  לדיור מוגן כדי לא להיות עלינו לטורח. כשפיניתי את ביתה וארזתי את התכולה בארגזים, גיליתי בין המסמכים ששמרה, תעודות הוקרה והערכה על התנדבותה לגופים שונים שהבולט ביניהם היה  'יד לבנים'.

במקום המגורים החדש שלה התאקלמה במהירות, הכירה חברות חדשות וזכתה להערכה רבה. בזכות אופייה וחכמתה היא הפכה תוך זמן קצר ליקירת הבית. "את לא יודעת איזו אמא מיוחדת יש לך" אמרו לי החברות החדשות של אמא ב'דור כרמל' בכל פעם שבאתי לבקר אותה שם.

בקיץ 1998 אמא כבר הייתה זקוקה לעזרה בתפקודה הפיזי ומאבל הגיעה כדי לטפל בה. מאבל, כמו רוב הפיליפיניות שאני מכירה, קראה לה 'אמא' מהיום הראשון. היא הסבירה שזה בא מתוך יחס של כבוד לאשה המבוגרת.  בהתחלה זה קצת צרם, אבל עם הזמן זה נשמע לגמרי טבעי. הייתה לשתיהן בדיחה פרטית שבהתחלה הצחיקה את כולם ועם חלוף השנים  קיבלה מימד עצוב "כשאמא תיסע לחוף  הכרמל (בית העלמין הישן)- מאבל תיסע לפיליפינים".

על אף שאמא איבדה בהדרגה את יכולותיה הפיזיות נשאר מוחה צלול וחריף כמעט עד סוף חייה, ובשיחות הטלפון  שניהלנו על בסיס קבוע, המשיכה להביע דעות נחרצות על פוליטיקה ויחסי יהודים-ערבים ולשבץ בדבריה הרבה פתגמים עממיים בערבית מדוברת וסיפורים נוסטלגיים על טבריה.

מאבל טיפלה באמא 15 שנה במסירות ובהתמדה והמשיכה לדאוג לה עד יומה האחרון. היא גם הייתה זאת שהייתה אתה ברגעי ההכרה האחרונים שלה. אולי צחוק הגורל הוא, שבפעם האחרונה שאמי שמעה את המילה 'אמא', הייתה זאת דווקא מאבל שקראה לה כך.

בקיץ 2013 נפטרה אמא בגיל 97 שנה. היא ליוותה אותי כל חיי מלידתי  ועד היותי סבתא לנכדים. עכשיו, אין לי יותר  למי לקרוא 'אמא'.  נשארו לי הרבה זיכרונות שאני צריכה לעבד, וכאב שאני צריכה להכיל. הכאב הזה איננו מכה בחוזקה. הוא מופיע בגלים קטנים. אקראיים. לפעמים בנגיעות מוכרות. לפעמים בצביטות לא צפויות. לפעמים בליווי ריח או צליל  ולפעמים עם תמונה מטושטשת או חדה. אין זה כאב עז שמשבש את השגרה היומית, אלא כאב עמום שהתמקם בשקט במקום העמוק והנסתר שהיה שמור עד עכשיו רק לאחי המת.

עכשיו אני מבינה כי כל סוף הוא גם התחלה. התחלה של  שחרור  זיכרונות מודחקים. התחלה של הבנת היחסים הסבוכים שבין אם לבת  והתחלה של  ההכרה הבלתי מעורערת, שאין עוד דור שחוצץ ביני לבין המוות, ואני עוברת מעכשיו לשורה הקדמית.

מודעות פרסומת