ליום הולדתי (הלא חשוב כמה) קבלתי במתנה מחברים טובים, עדנה ודוד איתן, ספר עתיק משנת 1808. זה הספר העתיק ביותר בספריה שלי וללא ספק העתיק ביותר שהחזקתי  אי פעם בידי. הכריכה של הספר חומה עם אותיות זהב, והוא כולל  את חוברות יולי- אוקטובר 1808 של המגזין   'Lady's Monthly Museum' . המגזין הנ"ל יצא לאור בלונדון, ע"י 'חברת גברות' ומטרתו הייתה "לענג את אנין הטעם, לעניין את הדעת, לרומם את האופי ולשבח את הראוי"(תרגום חופשי שלי).

לכבוד הספר החשוב הזה, פיניתי מקום של כבוד על המדף הצפוף של ספרי האופנה שלי, ומדי פעם הוצאתי אותו מהארון, אווררתי, דפדפתי, התענגתי על התחושה המוזרה של להחזיק ביד ספר שנכתב בתקופת נפוליאון, וחיכיתי שיהיה לי זמן לקרוא בו בנחת.

הדף הפותח את הכרך

הדף הפותח את הכרך

למען האמת, לקח לי די הרבה זמן להגיע לרגע המאושר הזה, ובשבוע שעבר, סוף סוף התפניתי מכל המשימות והתחלתי לקרוא, בהנאה רבה, את החוברות האותנטיות האלה.

החוברות אמנם מיועדות לגבירות מהמעמד העליון אבל נכתבו בעיקר ע"י גברים ולכן משקפים את תפיסת עולמם השוביניסטית להחריד שעליה אכתוב באחד הפוסטים הבאים. האנגלית ארכאית ומכריחה אותי לבדוק בגוגל הרבה מילים וביטויים שכבר לא משתמשים בהם היום. אילוסטרציות בודדות מפוזרות בין הדפים המצהיבים ובהן מופיעים דיוקנאות של הסלב'ס התקופתיים ובכל גיליון מופיע איור אופנה אחד המתאר את 'הצעקה האחרונה' באופנת לונדון. בין המדורים הרציניים מופיעות גם כמה בדיחות קרש (אנקדוטות) שכנראה הצחיקו את הגבירות לפני מאתיים שנה.

דיוקנה של גב' סמיט, שהיא שחקנית ידועה בתיאטרון

דיוקנה של גב' סמיט, שהיא שחקנית ידועה בתיאטרון

כל חוברת פותחת בכתבה על אחת מהסלב'ס התקופתיות, שדיוקנה המצויר מופיע בשחור-לבן (זה היה  טרום עידן המצלמה). הכתבה מחמיאה ומהללת את תכונותיה של הנ"ל, שהייתה בדרך כלל שחקנית, זמרת, סופרת, או אשת חברה. מעניין לציין שהמילה celebrated מופיעה כבר אז לתיאור של סלב, או סלב'ית.

באופן חריג, בגיליון ספטמבר, מופיע גם גבר אחד, מיסטר יאנג, שהיה בן של מנתח ידוע (רק תדמיינו את האפשרות להתנתח   ללא הרדמה, ללא משככי כאבים וללא אנטיביוטיקה). מר יאנג אמנם למד להיות מנתח כמו אביו, אבל נטש את המקצוע המשפחתי לטובת קריירה של  שחקן והגיע להישגים בתיאטרון Haymarket" בתפקיד המלט.

בהמשך מופיע מדור בשם ' The busy body' שהוא בעצם מדור רכילות. חיפוש בגוגל אחר פירושו של המושג הזה, העלה שזה כינוי למישהי  שתוקעת את אפה בעניינים לא לה, או בקיצור רכלנית.

דף האופנה במגזין יולי, 1808

דף האופנה במגזין יולי, 1808

בגיליון יולי, 1808, מופיעות כתבות על הנושאים שמעניינים אותנו גם כיום: איך תוכלי לדעת אם את יפה, מה עושה לך הדאגה ואיך להשתחרר ממנה, איך לא לפנק ילדים (לגמרי לא מה שאתם חושבים), ובין לבין גם כמה הגיגים על גורלו המר של הרווק, שנפל בחלקו האסון הנורא להישאר בגפו: "אפילו צליל המילה רווק/ה מצלצל באוזני כמו בכי של ינשוף, הוא פוצע את לבי וממלא אותי עצב… המחשבה על מישהו שאין בת זוג לצדו שתנחם אותו, או תרכך את כאבו ותישא מעט ממשא יגונו…"(העברית המליצית שלי בהתאמה לאנגלית התקופתית)

עוד מופיעה בחוברת יולי ידיעה על כנס נשים ברוסיה (שהתמיה אותי מאוד), כתבה על המנהגים החדשים שהתאקלמו בחברה, שעליהם נמתחת כמובן ביקורת חמורה. יש גם מדור בשם 'The Literary Spy' הכולל ביקורות על ספרים חדשים עם ציטוטים נבחרים ותקציר מפורט, ביקורת תיאטרון, סיפור קצר וקטע ממחזה. בכל חוברת יש  איור אופנה צבעוני אחד בלבד, בצבעי מים, המתאר את האופנה האחרונה מלונדון. וזהו. אין פרסומות. אין קידום מוצרים. אין כתבות סטיילינג, ובכל זאת משתרעת כל חוברת על 56 עמודים צפופים.

הקריאה בכרך הנדיר מרתקת ומגלה תובנות מטרידות על יחסי גברים-נשים לפני מאתיים שנה, על מקומם של הילדים בתחתית סולם העדיפות המשפחתי, על החוב הגדול שחבה כל אישה לבעלה רק בשל העובדה שהוא בחר להינשא לה, ועל מנהגי אכילה, שתיה ואירוח טרום עידן הקולנוע, הטלוויזיה והמצלמה, כאשר אירוח והתארחות היו האופציה היחידה לבילוי חברתי.

ולסיום הנה תרגום של בדיחה ממגזין יולי, 1808:  איש זקן אחד עונה לחבריו שמציעים לו להתחתן:

"אני לא אוהב נשים זקנות", הוא אומר.

"בסדר", אומרים החברים, "אז תתחתן עם צעירה",

"בלתי אפשרי", עונה הזקן, "היא לא תרצה איש זקן בגילי…."

אמרתי לכם שזה אולי הצחיק מישהו לפני מאתיים שנה- נכון?

מודעות פרסומת