מלאכה בנים/ מלאכה בנות

הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד.  הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.

אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.

אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.

אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים  ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה.  במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.

אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.

אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת  אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.

החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'

המחשבה על הסדנה של אדון פפרמן, מעלה באפי את ריחות הדבק והאצטון, המעורבבים באבק מתכת וריח אורנים. היא הייתה בשבילי ובשביל רבים אחרים, מקום מקלט מועדף ואהוב. כשהפופולריות הרבה שלה הגיעה לידיעת ההנהלה, התחילו  בה ביקורי פתע  כדי  לגלות 'עריקים' ולהחזירם לשיעור שהבריזו ממנו, לא לפני שזכו להערת משמעת שהפכה לנזיפה במקרה של הישנות העבירה.  אדון פפרמן, בניגוד למורים האחרים, נטה תמיד לטובת התלמידים ואפילו סייע להסתיר אותם מתחת לשולחנות העבודה, או מאחורי מחיצת המחרטה, עד שחלפה הסכנה והם חזרו למקומם בתחושת הקלה מלווים בקריאות עידוד של יתר המשתתפים.

יצירה של סטפן גולדרייך מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

ממרחק של זמן, אני חייבת להודות, כי הבנים, שהיוו את הרוב בסדנה, היו בעבורי גורם משיכה שלא נפל בחשיבותו מחדוות היצירה. הזן המועדף עלי היו אלה עם מכנסי החאקי הקצרים במיוחד והבלוריות הארוכות במיוחד, אשר למרבה השמחה היו גם מוכנים, במחווה של אבירות גברית נונשלנטית, לסייע לי כאשר נתקעתי באמצע היצירה בגלל קושי כזה או אחר.  אדון פפרמן נהג לעודד עזרה הדדית בין משתתפי הסדנה, ובכך סייע לארוג, דווקא בשעורי 'מלאכה בנים', סיפורי אהבה תמימים ומרגשים שבהם בן לוקח בת וגם להיפך.

באחד הסיפורים האלה משתתפת גם הילדה שהייתי פעם, שלפעמים, כשאני משתדלת במיוחד, היא מרשה לי להיכנס לראש שלה ולהקשיב, עד לרגע שבו אני מצליחה להתחבר אליה ולהתגעגע.

מלכת הבוצ'יות, מתוך התערוכה 'מלאכה בנים'

כמה שמחתי לבקר, לפני כחמש שנים, בתערוכה המעולה 'מלאכה בנים', במוזיאון חיפה לאמנות (2009) שבה הציגה האוצרת תמי כץ-פרימן קונספט מגובש המעלה על נס את מה שנקרא פעם 'מלאכה בנות' ומציג  אותו כתחום אמנות לגיטימי המשוחרר ממגבלות מגדריות.

היצירות שהוצגו בתערוכה זו, שיקפו את כל הפוטנציאל האדיר שהיה טמון ב'מלאכה בנות', שעם הזמן השתחרר מהסטיגמה המגדרית המאובנת  ונפתח לפרשנויות אמנותיות חוצות תרבויות ומגדרים.

* ומה עם נולה שהיתה הטריגר לרשומה זאת? עליה אכתוב באחת הרשומות הקרובות. כדאי לעקוב.