הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
המחשבה על הסדנה של אדון פפרמן, מעלה באפי את ריחות הדבק והאצטון, המעורבבים באבק מתכת וריח אורנים. היא הייתה בשבילי ובשביל רבים אחרים, מקום מקלט מועדף ואהוב. כשהפופולריות הרבה שלה הגיעה לידיעת ההנהלה, התחילו בה ביקורי פתע כדי לגלות 'עריקים' ולהחזירם לשיעור שהבריזו ממנו, לא לפני שזכו להערת משמעת שהפכה לנזיפה במקרה של הישנות העבירה. אדון פפרמן, בניגוד למורים האחרים, נטה תמיד לטובת התלמידים ואפילו סייע להסתיר אותם מתחת לשולחנות העבודה, או מאחורי מחיצת המחרטה, עד שחלפה הסכנה והם חזרו למקומם בתחושת הקלה מלווים בקריאות עידוד של יתר המשתתפים.
ממרחק של זמן, אני חייבת להודות, כי הבנים, שהיוו את הרוב בסדנה, היו בעבורי גורם משיכה שלא נפל בחשיבותו מחדוות היצירה. הזן המועדף עלי היו אלה עם מכנסי החאקי הקצרים במיוחד והבלוריות הארוכות במיוחד, אשר למרבה השמחה היו גם מוכנים, במחווה של אבירות גברית נונשלנטית, לסייע לי כאשר נתקעתי באמצע היצירה בגלל קושי כזה או אחר. אדון פפרמן נהג לעודד עזרה הדדית בין משתתפי הסדנה, ובכך סייע לארוג, דווקא בשעורי 'מלאכה בנים', סיפורי אהבה תמימים ומרגשים שבהם בן לוקח בת וגם להיפך.
באחד הסיפורים האלה משתתפת גם הילדה שהייתי פעם, שלפעמים, כשאני משתדלת במיוחד, היא מרשה לי להיכנס לראש שלה ולהקשיב, עד לרגע שבו אני מצליחה להתחבר אליה ולהתגעגע.
כמה שמחתי לבקר, לפני כחמש שנים, בתערוכה המעולה 'מלאכה בנים', במוזיאון חיפה לאמנות (2009) שבה הציגה האוצרת תמי כץ-פרימן קונספט מגובש המעלה על נס את מה שנקרא פעם 'מלאכה בנות' ומציג אותו כתחום אמנות לגיטימי המשוחרר ממגבלות מגדריות.
היצירות שהוצגו בתערוכה זו, שיקפו את כל הפוטנציאל האדיר שהיה טמון ב'מלאכה בנות', שעם הזמן השתחרר מהסטיגמה המגדרית המאובנת ונפתח לפרשנויות אמנותיות חוצות תרבויות ומגדרים.
* ומה עם נולה שהיתה הטריגר לרשומה זאת? עליה אכתוב באחת הרשומות הקרובות. כדאי לעקוב.
22 תגובות
Comments feed for this article
15 במאי 2013 בשעה 06:32
מרים ברוק כהן
אילה, את מזכירה נשכחות. שעורי המלאכה בנות היו טובים, אם המורה/ות היתה/ו טובה/ות שלי היו טובות. אגב, לפני כשנה כתבתי רשומה בשם ב3 בפברואר 2012 כתבתי רשומה בבלוגי בשם "ללמוד לרקום זה קצת כמו ללמוד לכתוב" והופתעתי כשבנה של מורתי עדה קישון, גילה את הרשומה. הבנים אצלנו בית ספר וייצמן בנהריה, למדו מלאכה עם המורה לספורט ומלאכה אריה צימרינג. הם ייצרו פנסים עם סוללה קטנה, כל מיני צעצועי נייר ועוד. בכלל לא קנאתי במה שעשו , כן חשבתי כבר אז שההפרדה הזו מוזרה ולא טבעית בכלל. כי באתי לשם מרגבה וקבוצת הגיל שלי [תשע בנות] , עבדנו במשק בכל מלאכה.
גם אני ראיתי את התערוכה 'מלאכה בנים', שהיתה אכן מצוינת, אך קיבעה בעצמה את ההפרדה ההיסטורית הנ"ל, כי היו שם הרבה עבודות שהוצגו כי בנים עשו אותן!!! למשל חלק מהסריגים או הרקמות [לשעבר מלאכה בנות], היו ברמה מאד נמוכה, ואם בת או אשה היתה מציעה אותן לאוצרת, לא היו מציגים אותן. חלק מהסריגים ה'חופשיים' הזכירו תערוכות טקסטיל שראיתי בחו"ל לפחות 15 שנים קודם לכן וכשהצענו לעשות פה תערוכה כזו באותו המוזיאון הראו לנו את הדלת.
ובל נשכח את 10 השנים שסימה סלע החזיקה את הגלריה "סימגלרי" במגדים ואת חוסר הפרגון של מבקרי האמנות השונים. סימה הציגה 101 תערוכות סיבים, ברמות מעולות, היא פתחה דרך לאמניות ואמנים רבים שעברו משם להיות מקובלים גם במקומות אחרים. אך במקומות שונים עדיין צייצו [סלחו לי על הביטוי] 'על עמלנות נשית'. ולצערי התערוכה הנפלאה של תמי כץ-פרימן, לא שינתה את המצב אלא קיבעה את הנוסחה. שאותה השכילה לבטא אני אלברס [ממורות הבאוהאוס] ש'אם גבר מציר תפוח זו אמנות אבל אשה רוקמת תפוח זו מלאכה'.
ואחרון [לא חביב] כשהצגתי את תערוכתי "התרשמויות מפה" בעין חרוד, נערכו הרבה ימי עיון. כמה מהם למורים לאמנות.יום אחד מורה [גבר] לאמנות , סרב להכנס לחדר שבו הוצגה תערוכתי בטענה "שהוא רואה מספיק מפות על שלחנות ביתו ואינו מוכן לראות זאת במוזיאון". בדיעבד התרצה ונכנס אבל עדיין התעקש שאופן העשייה של העבודות שלי [אריגה סריגה רקמה] שולל את היותן אמנות.
מרים
15 במאי 2013 בשעה 16:05
ayalaraz
מרים היקרה, את כותבת שבעקבות הרשומה על מלאכה בנות- גילה בנה של המורה את הבלוג שלך, וממש הופתעתי כאשר קבלתי בעקבות הרשומה הזאת אימייל מבתו של המורה למלאכה בנים, שבעקבותיו נוצר בינינו קשר, שעליו אני אספר באחת הרשומות הבאות. מאז שהצגת את התערוכה שלך 'התרשמויות מפה' במוזיאון בעין-חרוד, חלה תזוזה בהתייחסות למלאכת יד בנות. במוזיאון פומפידו בפריס, ראיתי לפני שלוש שנים תערוכה ענקית שהשתרעה על שתי קומות שבה הוצגה 'עמלנות נשית' כאמנות נחשבת ומוערכת. בענין 'סימגלרי' אני מסכימה אתך לגמרי. אכן היו שם תערוכות טובות שהביקורת האמנותית התעלמה מהן לגמרי. אני תולה זאת גם בגלל היות סימגלרי ממוקמת בפריפריה, וכידוע לך, התערוכות בתל-אביב מקבלות כיסוי תקשורתי הרבה יותר נרחב.
ועל הגבר (מורה) שסרב להיכנס לתערוכה שלך- אני יכולה רק להגיד כי הוא הפסיד חוויה אמנותית וההפסד כולו שלו.
12 במאי 2013 בשעה 06:20
נורית וולפה
מה דעתכן? אולי זה יתאים למי מכם?קול קורא לתערוכה – מחווה למורה למלאכה
בעבר היו שעורי מלאכה מיוחדים בכל הכתות בבתי הספר היסודיים.
שיעורים אלה נועדו להכשיר את התלמידים לחיים.
הבנים למדו: לנסר, לשייף, לחתוך בסכין, להדביק וכו'. הם יצרו עבודות עץ ומתכת פשוטות כגון: מפיון, מעמד לספר, קופסאות ועוד.
באותו זמן הבנות למדו תפירה ורקמה. באויר התעופפו מילים כמו "תך מכונה" חוט מכליב, אצבעון, רקמת צלבים, וזאת תוך כדי הכנת סינר, מפית אוכל או כרית לסיכות. אין יותר שעורי מלאכה בבית הספר.
אני מזמינה אמנים להשתתף בתערוכת מחווה למורה למלאכה ולמלאכות היד.
התערוכה תוצג בספטמבר 2013 בגלרית "נירהלה" בבית לחם הגלילית… .
גלריה נירהלה בית לחם הגלילית
בדבר פרטים נא לפנות אל נורית וולפה
054532655 או 049831431
אפשר להגיש הצעות במייל wolpenurit@gmail.com
.
עלות השתתפות בתערוכה 600 ש"ח
12 במאי 2013 בשעה 17:49
ayalaraz
בהצלחה, נורית. אני מקווה שהמעוניינים שבין קוראי הבלוג ייצרו אתך קשר
11 במאי 2013 בשעה 07:15
דוד
רעייתי למדה"מלאכה בנים" ועד היום עושה את רוב התיקונים בבית. משתלם ללמוד….
11 במאי 2013 בשעה 11:53
ayalaraz
הי דוד, גם אני למדתי מלאכה בנים ואינני מסוגלת לעשות תיקונים בבית. לרעייתך, נילי, יש ידי זהב במלוא מובן המילה. דרך אגב, כשהייתי ילדה, אני זוכרת שהייתה זאת אמא שלי שעשתה את כל התיקונים בבית, כמו: פתיחת כיור סתום, סיוד, החלפת נורות חשמל וכיוצ"ב.
9 במאי 2013 בשעה 22:36
כוכבה בר-אל
אני דווקא זוכרת לטובה את שיעורי מלאכת בנות שלנו. ואולי אלה אבני היסוד של אהבתי ליצור.
נהניתי ממה שכתבת וגם מהצילומים ואכן, התערוכה מלאכת בנים שהוצגה בחיפה היתה נפלאה, וראוי היה להזכירה כאן.
10 במאי 2013 בשעה 12:42
ayalaraz
כוכבה היקרה, אני כולי קנאה בזכרונות הטובים שלך ממלאכה בנות. לי לקח שנים לשים אותם בצד ולהחליט על יצירה עצמית דווקא מחומרים טקסטיליים.
9 במאי 2013 בשעה 19:15
dalia
בנים בנות…בכל פעם שאני מזמינה לסדנא אני חושבת האם עלי לפנות לנשים – או גם לגברים – להזמין גם אותם. טוב נו העיקר שכולם ייצרו!
10 במאי 2013 בשעה 12:43
ayalaraz
מסכימה אתך לגמרי: העיקר שכולם ייצרו.
9 במאי 2013 בשעה 19:13
dalia
כשאני כותבת הדרכה ליצירה אני חושבת הרבה על הסוגיה הזאת. האם להתייחס לנשים? ומה אם הבנים רוצים? מי אני שאסגור את הדלת לבנים? מצד שני קהל היעד הוא נשים. לרוב בסוף אני כותבת ברבים. יש מלאכות נשיות מסורתיות , אבל עדיין. תודה, מרתק.
10 במאי 2013 בשעה 12:32
ayalaraz
תודה לך, דליה, על תגובתך. אני חושבת שצריך להשתחרר מההפרדה בין בנים לבנות כשזה נוגע ליצירה מכל סוג שהוא. מאחלת לך הרבה הצלחה בסדנאות היצירה שלך.
9 במאי 2013 בשעה 18:02
איריסיה קובליו
אילה, אצלנו ביסודי היה כך.. הבנות ריקמה ותפירה והבנים נגרות. אני לא קנאתי בבנים (אני זוכרת היטב את הריח שהזכרת..) כי פחדתי פחד מוות ממסורים (עד היום אני פוחדת), ולעולם לא אשכח את המורה למלאכה של הבנות רחל. לא ממש הסתדרנו אבל אימא וסבתא שלי היו "מסדרות" לי את הרקמה והתפירה כך שאיכשהו שרדתי…
10 במאי 2013 בשעה 12:33
ayalaraz
איריסיה היקרה, תודה על תגובתך. מעניין שהמונח מלאכה בנים או מלאכה בנות מעורר בכל אחת ואחד מאתנו זכרונות בלתי נמנעים.
9 במאי 2013 בשעה 17:15
דליה בר אור
כתבה מקסימה. למדתי בבית בירם בתיכון, ולנו ב"מלאכה" היו בנים ובנות יחד, בבית ספר "הגפן" בחיפה. לבנים לא היתה סדנה כל כך משוכללת…
10 במאי 2013 בשעה 12:35
ayalaraz
דליה היקרה, לא ידעתי שאת שייכת לקלאב של בוגרי הריאלי. ברוכה הבאה ותודה על התגובה.
9 במאי 2013 בשעה 14:50
יצחק שכטר סגן נשיא ומ"מ נשיא האגודה
אילה הי אהבתי את הכתבה גם לי ישנם זכרונות טובים משנות ילדותי שכמובן עסקו בטקסטיל מהסיב ועד החוט מהחוט ועד הבד מהבד ועד הצביעה וההדפסה
זאת היתה התקופה בה שנקר החל את ראשית דרכו כבית ספר תיכון מקצועי שרק בנים למדו שם (מי חשב אז שבנות ילמדו בשנקר עיצוב טקסטיל ואופנה)חפשנו את הבנות ומצאנו אותן באורט בנחלת יצחק שם הן למדו מלאכות של בנות (בישול אחיות רפואיות לבורנטיות ועוד) השילוב בינינו כלל חיזורים, מסיבות פורים או/ו חנוכנה ומסיבות סוף שנה משותפות.
השילוב בינינו היה באמצעות החיזור ומהחיזור הגענו לעיצוב ולמלאכות שכיום כל בת יכולה ללמוד כל דבר אפילו קורס טייס !!! בהצלחה ושיתוף פעולה יצחק שכטר
10 במאי 2013 בשעה 12:36
ayalaraz
תודה לך, יצחק, על תגובתך. מאוד מעניין לקרוא את זכרונותיך מתקופת טרום שנקר. לא הרבה זוכרים את זה עדיין.
9 במאי 2013 בשעה 14:48
עירית יציב
הי אילה,
כל כך מזדהה עם רשימתך. בניגוד אליך אהבתי גם את שעורי מלאכה של הבנות וגם את של הבנים. גם אצלנו היה מורה מלאכה/בנים מדהים בשם יואל אבל מורת המלאכה/בנות – סוניה עמישב היתה אגדה. מאחר ושעורי מלאכה בנים היו בשעת אפס ושעורי מלאכה בנות היו השעורים האחרונים במערכת יכולתי להשתתף בשני השעורים
10 במאי 2013 בשעה 12:40
ayalaraz
עירית היקרה, נחמד לגלות ששוב נפגשים זכרונותי עם זכרונותייך בטעם של נוסטלגיה מתוקה. האנשים שהם היום בגילנו פחות או יותר, מתחברים לזכרונות האלה בקלות וברצון.
לכל אחד יש את הזכרונות שלו ממלאכה בנים ומלאכה בנות.
12 במאי 2013 בשעה 13:18
יצחק שכטר סגן נשיא ומ"מ נשיא האגודה
בנים שכחתם כאשר בבית ספר עממי למדנו שעורי מלאכה ???וגם שעורים
בבישול בביתי הספר שגם הגישו ארוחת צהרים לתלמידים שלמדו גם אחרי הצהרים !!!
אז למדנו לעשות סלט חצילים סלט ביצים וןקציצות עוף בנוסף נגרות , אומנויות ריקוע
נחושת. טבעות זהב, מסגרות, קרמיקה (חימר בתנור) ועוד
תערוכה על מורים למלאכה תיהיה מחווה ל"מורים למלאכה" האם בנים/בנות
שמרתם את המדף או השרשרת או מגן הדוד או הכד שיצרתם בלימודים בבי"הס היסודיים או התיכוניים ?? נחמד מאד להזכר בנוסטלגיה מעניין מאד לראות את העבודות של המעצבים אז ??
12 במאי 2013 בשעה 17:50
ayalaraz
תודה רבה על תגובתך. אני רואה שהנוסטלגיה בעקבות הרשומה הזאת בבלוג שלי- ממש חוגגת!