התערוכה ׳הגברת עם החרציות׳ הולכת ולובשת צורה. הקונספט הופך למציאות. הרעיונות הופכים לעובדות. שלב בניית התערוכה הוא השלב שאני אוהבת במיוחד. פועלים על סולמות. מלבישות בכפפות לבנות. אנשים בתנועה מתמדת.  מדביקים. מחברים. מעמידים. אפשר לחוש הרבה אנרגיות חיוביות באוויר.

בובות התצוגה כבר לבושות ועומדות במקומן ודו שיח ויזואלי מתחיל להתרקם בין המוצגים.  כבר אין אפשרות לשנות. רק 'פיין טיונינג' אחרון: לאיזה כיוון להעמיד את הבובה, איזה דגם יהיה  במרכז ואיזה בצד, מה יותר גבוה ומה יותר נמוך. קודם ספרתי את החודשים עד לתערוכה. אחר כך את השבועות ועכשיו אני יכולה כבר לספור את הימים. עוד מעט אפשר יהיה לספור את השעות והספירה לאחור תתחיל.

מכוונים אורות

מכוונים אורות

סולם מוצב ארצה וראשו נוגע בשמים

סולם מוצב ארצה וראשו נוגע בשמים

טלי קושניר מלבישה את הבובות

טלי קושניר מלבישה את הבובות

תולים את הפריאו'ס

תולים את הפריאו'ס

מבחינתי זה סוג של הגשמת חלום. חלום ששנים רבות חיכיתי עד שהתממש. התערוכה יצאה לדרך באוקטובר, 2004, במוזיאון תל-אביב לאמנות והגיעה לתחנה הסופית במרץ, 2013, במוזיאון העיצוב חולון. תשע שנים, הם זמן ארוך מדי בשביל לחכות למימושה של תערוכה וגב' גוטליב, שהייתה בת 85 כשהתערוכה יצאה לדרך, לא הצליחה להגיע אל נקודת הסיום. בתוך  השמחה הגדולה האופפת אותי בעת הקמת התערוכה נמהל גם עצב. עצב על כך שגב' גוטליב לא זכתה להגיע לרגע זה.

כך או כך? התלבטות אחרונה מול הדגם

כך או כך? התלבטות אחרונה מול הדגם

תערוכה בהקמה

תערוכה בהקמה

מדביקים, חותכים, מתאימים

מדביקים, חותכים, מתאימים

עוד דגם מולבש

עוד דגם מולבש

גב' גוטליב הייתה יהודיה מאמינה. היא וודאי הכירה את הפסוק 'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא' (דברים, נ"ב) שנאמר למשה כשעלה על הר נבו להשקיף משם על ארץ ישראל. כחודשיים לפני מותה, הגיעה גב' גוטליב אל מוזיאון העיצוב להשקיף אל המקום שבו תוקם התערוכה. בשלב זה היא כבר לא הייתה מסוגלת לדבר ואיש לא יכול היה לדעת על מה חשבה. אולי חלף בראשה הפסוק הזה? אולי הזדהתה אתו?

בְּכָל צִפִּיָּה- יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ, אומרת המשוררת רחל בשיר 'מנגד', כשהיא שוכבת על ערש דווי ויודעת שלא תוכל להגשים את הציפייה שלה להיות פועלת עברייה בארץ-ישראל. הציפייה לדבר הלא ממומש -כואבת יותר ככל שהאדם מתקרב למימוש ציפייתו. הר נבו אשר ממנו השקיף משה אל הארץ שאליה לא יגיע הופך בשיר זה להר אוניברסלי שממנו צופה  כל אדם אל חלומו הבלתי מושג. לכל אחד  יש את ה"נבו" שלו  'איש ונבו לו, על ארץ רבה', כותבת המשוררת כשהיא משלימה עם גורלה.

…אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף…

כותב יעקב רוטבליט בשיר , שאותו שר הזמר שמוליק קראוס. בשיר זה  מופיע הר נבו כמטפורה, כנקודת ציון למקום שממנו ניתן להשקיף קדימה ולראות רחוק. המשורר שהרגיש חנוק וביקש לפרוש כנפיים, עומד על הנבו שלו. משם הוא רואה רחוק והדרך שלפניו נמתחת לכל אורכה, אבל בתהליך המדיטטיבי הזה, מתברר לו בוודאות כי למרות שזאת הדרך האולטימטיבית, הוא אף פעם לא ילך בה.

הסיום בשני השירים דומה. בשניהם יש השלמה – רחל שלעולם לא תוכל להגיע לאן שרצתה ורוטבליט שעושה חשבון נפש עם עצמו ועם עברו.

אפשר גם להתייחס לתהליך הטרנספורמציה שעברה התערוכה כאל תהליך אנרגטי שבו מתקיים חוק שימור האנרגיה הקובע שאנרגיה לא נוצרת ונעלמת, אלא רק משנה צורה מסוג אחד לסוג אחר.

התערוכה נועדה להיות מחווה ליצירתה של גב' גוטליב, אך עם מותה נוסף לה מימד נוסף. מימד של זיכרון והנצחה.

הספרים שבהם השתמשה גב' גוטליב להשראה עם הסימניות

הספרים שבהם השתמשה גב' גוטליב להשראה עם הסימניות

עוד ספרים עם סימונים

עוד ספרים עם סימונים

הסימניות המונחות בין הדפים יכולים ללמד הרבה על דרך מחשבתה של היוצרת

הסימניות המונחות בין הדפים יכולים ללמד הרבה על דרך מחשבתה של היוצרת

השיר 'רואים רחוק רואים שקוף בביצוע שמוליק קראוס

כל הצילומים נעשו ע"י אילה רז

קישור לתערוכה 'הגברת עם החרציות' באתר הבית של מוזיאון העיצוב, חולון:

http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=25&catId=-1

התערוכה 'הגברת עם החרציות' במוזיאון העיצוב חולון

תהיה פתוחה לציבור מה-19 במרץ ועד ה-4 במאי.

כולכם מוזמנים

מודעות פרסומת