הגברת עם החרציות – יומן עבודה מצולם

11.10.2012 – פגישה ראשונה של כל השותפים ליצירת התערוכה 'תמונה קבוצתית עם גברת' (שם זמני) ב'גוטקס', אור-יהודה.  גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב, חולון, מציגה את הפרויקט ומודיעה כי התערוכה תתקיים בגלריה התחתונה, הקטנה יותר, של המוזיאון. נקבע לוח זמנים צפוף  ביותר, ולפיו אני צריכה להשלים את תהליך האוצרות וכתיבת הטקסטים עד לתאריך 1 בינואר, 2013. יש לי חודשיים וחצי גג להשלים את העבודה. איך אספיק? האם אקבל עזרה? מה יהיה? יש לי הרבה שאלות וגם כאב ראש נוראי. מרגע זה אין  כבר דרך חזרה… כשאני יוצאת מהפגישה אני רואה על שמשת הרכב שלי דו"ח על חניה במקום אסור. אין לי זמן להתעצבן. אני ממהרת הביתה להתחיל במשימה.

גלית גאון ויריב ברנבלום בפגישת הצגת הפרויקט

סיסי וגלית אשכול

12.10.2012– מתאריך זה ואילך אני מתחילה לאסוף חומרי מחקר לתערוכה. למזלי, אני מכירה היטב את יצירותיה של גב' גוטליב , שכן, בשנת 2004, עבדתי על תערוכה מיצירותיה בעבור מוזיאון תל-אביב לאמנות, אשר בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. החומר המחקרי הרב , שצברתי אז, שימש אותי בשנת 2007 לכתיבת טקסט לערב ההוקרה לגב' גוטליב שהתקיים בתיאטרון חולון. עכשיו ברור לי כי  ללא המחקר  הזה לא הייתי יכולה לעמוד בשום אופן בלוח הזמנים הצפוף שנקבע לתערוכה במוזיאון העיצוב בחולון.

 23.10.2012– פגישת עבודה ראשונה בביתה של גב' גוטליב, עם סיסי רוזנבאום וגלית אשכול, המסייעות לי באיסוף ומיון פיזי של הדגמים לתערוכה. שותפות טובות מאלה- לא יכולתי לבחור. קשה לבחור את הדגמים שייכנסו לתערוכה, ועוד יותר קשה להחליט על מה לוותר. סיסי וגלית נלחמות בחירוף נפש על כל פריט שאני מבקשת להוציא מהתערוכה. אני מקבלת החלטת פשרה: נעשה אלימינציה לגבי הדגמים האופציונליים ונדחה לשלב הבא את  ההחלטה הסופית. גב' גוטליב יושבת על כיסא בסלון, מתבוננת על העבודה המתנהלת מסביבה בקדחתנות ושותקת. בשנת 2004, כשהתחלתי לעבוד על התערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות היא הייתה עדיין עירנית ונמרצת ולקחה חלק פעיל ביותר בתהליך המיון…

סיסי מסדרת את הדגמים שנבחרו על הקולב

גב' גוטליב בביתה, בימיה האחרונים

זה או זה? מה הולך ומה נשאר?

מבט לסלון של משפחת גוטליב

פרחים וברקע תמונה של גברת גוטליב

על השולחן הקטלוג עם קלאודיה שיפר מדגמנת את קולקציית צ'ארדש

24.10.2012– גלית גאון ויריב ברנבלום מגיעים לביקור בביתה של גב' גוטליב ומופתעים מכמות הדגמים ומהמבחר הענק של בגדי ים וחוף, שנמצאים שם. גלית מקבלת החלטה מהירה: תערוכת המחווה לגב' גוטליב תתקיים בגלריה העליונה, שהיא הגלריה הגדולה. מה שאומר שנוכל להכניס יותר דגמים לתערוכה , וכמובן שעכשיו צריך מיון נוסף. הזמן הולך ומתקצר וכמות החומר גדלה כל הזמן. כשאני לא ממיינת דגמים בביתה של גב' גוטליב- אני שקועה עד צוואר בכתיבת הטקסטים לתערוכה. סדר היום שלי מורכב מ-80% עבודה על התערוכה ו-20% לכל השאר. למזלי, קרן בן-חורין מסייעת לי באיסוף החומר. מזל שהיא יכולה לעבוד מרחוק ולשלוח לי את החומר מניו-יורק  ומזל ש'סינדי', הסופה האיומה, אילצה את קרן להישאר שבוע שלם בבית…בכל ביקור בבית גוטליב,  אני רואה איך גב' גוטליב הולכת ונחלשת והקשר שלה עם הסביבה הולך ומצטמצם.

גלית גאון, סיסי ויריב

29.10.2012– עוד פגישה עם סיסי וגלית בבית גוטליב. גב' גוטליב כחושה מאוד, אבל עיניה סקרניות. לפני תחילת העבודה, אני לוקחת את ידה ואומרת לה: 'גב' גוטליב, אנחנו עושים לך תערוכה יפה מאוד במוזיאון העיצוב'. פתאום היא מחייכת אלי ואני מרגישה לחיצת יד רפה. איזו התרגשות. אני מספרת לסיסי ולגלית וגם הן מתרגשות. אנחנו ממשיכות למיין דגמים. גלית ואני מצלמות באייפון כל דגם שנבחר, והוא עובר למתלה הנבחרים, סיסי מוציאה מכל מיני ארונות נסתרים עוד ועוד דגמים מפתיעים שלא ידענו על קיומם.  גב' גוטליב מתבוננת בנו כל הזמן ושותקת.

גלית אשכול, מנוחת הלוחמת…

מבט בין הדגמים למרפסת הגג

ממיינים קולקציה ראשונה: צ'ארדש (1991)

בגד ים רקום מקולקציית צ'ארדש

קלוזאפ על הדפס מקולקציית טופקפי (1989)

סיסי מדגמנת כפתן עם ברדס מקולקציית קזבלנקה (1995)

דגם מקולקציית אופארט, למעלה תמונה שבה מקבלת גב' גוטליב את פרס התעשיה מראש הממשלה דאז מנחם בגין.

אחד הדגמים שלא נכנסו לתערוכה: נרקם בעבודת יד אצל הרוקם של ורסאצ'ה

15.11.2012– סיסי, גלית ואני ממשיכות למיין. לפעמים יש לי הרגשה שאני רוקדת טנגו: שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. כל כך קשה להחליט על מה לוותר. מכיוון שההחלטות נשארות גמישות אנחנו צריכות למיין  שוב ושוב את הדגמים לצורך החלטה סופית. זה מזכיר לי פתגם בערבית שסבתא שלי הייתה אומרת לי כשהייתי קטנה: 'מיאת אלבה וואלה ר'לבה' , שפירושו בתרגום חופשי "מאה פעמים התלבטות ולא טעות אחת". אני לא רוצה לטעות ואני מוכנה לשלם את מחיר ההתלבטות. גב' גוטליב חולה מאוד. היא כבר לא יושבת בסלון ומתבוננת בנו כמו שנהגה לעשות עד עכשיו. הרופא מגיע. הרופא יוצא. הכלבה שלה 'מותק' מאוד עצובה. אנחנו מבינות שהמצב קריטי.

כשאני חוזרת הביתה ברכבת משתנה מזג האוויר הנאה לסגרירי ואפור. סוג של עצב קוסמי.

הכלבה מותק בידיים של המטפלת: כל כך עצובה

הנוף המלנכולי מחלון הרכבת

המשך יומן העבודה המצולם בפוסט הבא.

כל הצילומים (הגרועים, לצערי) נעשו באמצעות האייפון שלי

קישור לתערוכה 'הגברת עם החרציות' באתר הבית של מוזיאון העיצוב, חולון:

http://www.dmh.org.il/heb/exhibition/exhibition.aspx?pid=25&catId=-1