שלג דאשתקד

זיכרון השלג הראשון מחזיר אותי לשנת 1950. בוקר חורפי וקר בטבריה של ילדותי. אני פותחת את הדלת אל החצר, ומרגישה משהו שונה. לובן מוזר מכה בעיניים וצריבת קור מעקצצת באף.

שלג? אני לא לגמרי בטוחה…כן, שלג! אני יודעת פתאום. נזכרת בספר 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר. רואה את פצפונת יוצאת אל השלג בלילה קר, כשהיא מחופשת לילדה עניה, בשביל לקבץ נדבות. מקום אחר. ארץ זרה. כמה מפתיע לגלות שכל הספרים שקראתי בילדותי, התרחשו במקומות רחוקים, מושלגים וזרים. ופתאום. כאן אצלנו, בחצר.  שכבה לבנה ופריכה נחה ברכות על עלוות הברושים, על התאנה העירומה, על ענפי הלימון שבגינה. מחפה את שביל הבטון האפור, המוליך אל הבית, בשמיכת מוך צחורה ואוורירית.

תמונה מהשלג בטבריה בשנת 1950. מתוך האתר pikiviki

ברדיו החורק עם העין הירוקה שלוקח די הרבה זמן ל'אפס' כשרוצים לשמוע חדשות, אומר הקריין במבטא גרוני מהוקצע, ששלג יורד בכל הארץ ואפילו בטבריה. הוא גם אומר שזקני העיר אינם זוכרים שלג בטבריה. אבל חכם סורימנדל, שגר ברחוב ג' (הרחובות בטבריה נקראו אז באותיות) ונולד לפני הרבה שנים (הוא לא בטוח כמה בדיוק) יודע לספר שבילדותו ירד שלג על פסגות ההרים שמסביב לעיר, והשמועה הזאת עוברת בשכונה ומתקבעת כאמת האולטימטיבית.

שרון בשלג ליד הבית הראשון שבו גרנו

אני בשלג, ברוטרדם, 1968

זיכרון שלג נוסף מחייב דילוג בזמן. דצמבר 1968. אנחנו מגיעים למטרת לימודים, לרוטרדם, לדירה שנשכרה בעבורנו מראש. שני חדרים בעליית גג. תקרה משופעת. מיטה נוספת מאופסנת בתוך גומחה בקיר. בית הולנדי טיפוסי עם מדרגות ספיראליות , חלונות קטנים המשקיפים אל רחוב שקט, וגינה עם עצים ללא עלים.

הנעליים שבהן הגענו מהבית, מתגלות מהר מאוד כבלתי כשירות להליכה ביום חורף הולנדי. רגלינו הקפואות נושאות אותנו  במהירות לחנות הנעליים הקרובה, משם אנחנו יוצאים עם נעליים מרופדות בבטנה צמרירית ועם ארנק מצומק. קשה לחפש חנות נעליים זולה כשהרגליים קפואות. אבל כאשר מתברר שהשלמת ההצטיידות לחורף, מחייבת גם רכישת צעיף צמר, כפפות חמות וכובע לכל אחד מבני המשפחה, מחליטים לקנות בינתיים רק לשרון הקטנה. יש גבול למה ששני סטודנטים תפרנים יכולים להרשות לעצמם. אנחנו משפשפים ידיים אדומות זו בזו, זוקפים את צווארון המעיל עד הסנטר ומקווים למצוא חנות זולה בקרוב.

אני בהריון וכמה קררר לי!!!

שרון בשלג 1969

רוטרדם, ינואר 1969. החלונות בעליית הגג שלנו מתכסים פרחי כפור. מחזה מרהיב  ומרגש. בחוץ יורד השלג בריחוף מלאכי ונראה לאור הפנס כמו פתיתי אור מכושפים שפיזרה על הדרך מלכת הפיות.

רוטרדם. ינואר 1970. אנחנו גרים במרכז העיר, בדירת שלושה חדרים קטנטנה בשני מפלסים, כמובן עם מדרגות הולנדיות ספיראליות . מן החדשות בטלוויזיה בשחור-לבן אנחנו מבינים שזהו החורף הקר ביותר שנמדד בחמישים השנה האחרונות בהולנד. לא רק התעלות קפאו, אלא  גם רצועת מים לחוף הים הצפוני, באזור הנופש סכוונינגן. תופעה נדירה ביותר.

טיול חורפי מאוד

התינוק בעגלה מנוילנת

השלג יורד ויורד, ואנחנו צופים בו מהחלונות הגדולים, הפונים לרחוב. רואים את האנשים יוצאים מהבתים  המוסקים כדי לגלוש על התעלות שקפאו, את הילדים יושבים על מזחלות ונגררים על השלג הרך.

שבוע רצוף של שלג ושל טמפרטורות נמוכות במיוחד, הופכים את הרחובות המרוצפים של העיר, קודם למשטח קרח לבן וחלקלק, ואחר כך למשטח בוצי, קפוא ומתעתע. אני בהריון, וצריכה להיזהר בהליכה על השלג עם הבטן הגדולה שמשנה לי את שיווי המשקל.

דני ושרון על התעלה שקפאה

עוד דילוג בזמן ועוד זכרונות שלג. רוטרדם. דצמבר 1970. אני יוצאת עם הילדים לטיול יומי. אנחנו לבושים חם, כולל צעיפים, כובעים וכפפות. הילדה גולשת על המזחלת  והתינוק יושב בעגלה מנויילנת להגנה מפני הקור.

הזכרונות שלי מהולנד, כוללים הרבה פתותי שלג. קור צורב ושמיים אפורים. הם כוללים גם טיולי חורף לאגמים קפואים, או למפלים שהפכו לנציבי קרח. בזכרונות השלג שלי אנחנו תמיד נוסעים בחיפושית צהובה וברקע יש תמיד ביטלס. סארג'נט פייפר או צוללת צהובה.

ליד המפל שקפא, בקו, בלגיה

זכרונות השלג שלי, התרחשו לפני הרבה שנים ונדמה שכבר נשכחו, אבל כל שלג מקרי מציף אותם מחדש ומעלה את המראות, הריחות והתחושות של השלג דאשתקד.

"כן, עכשיו אני יודעת. אני ממש יודעת כמה חשוב יכול להיות משהו פשוט כמו פתותי שלג עבור מישהו כמוך" (סילביה פלאת')