אינני יכולה להסביר מדוע איתמר שגיא נראה לי תמיד כמו הנסיך הקטן. יצור מופלא שהגיע לכאן מכוכב אחר. אינני מכירה את סיפור חייו, אך ממה שלמדתי מתוך התבוננות באלבום עבודותיו, שהונח בתערוכה שלו בפריסקופ, הוא התמודד עם לא מעט קשיים ומצוקות עד שהגיע לתערוכה המופלאה הזאת בגלריה פריסקופ שהוא קורא לה ״רקמה ישראלית חדשה״ ואני הייתי רוצה לקרוא לה דווקא ״טקסטיל לירי״ כמו שם התערוכה הבאה שאותה אני אוצרת בגלריה זו. איתמר הוא אמן טוטלי. הוא התאבד על התערוכה הזאת. חשף קרביים ונפש והפיק בשתי ידיו במשך שלושה חודשים משהו שנוגע בך מבפנים ועושה לך אור בעיניים ודמעות בגרון. יש כאן נאיביות מסוגננת, צבעוניות כובשת, ואמירה אותנטית בלי פשרות. איתמר אומר כאן ללא מילים, למרות שהוא איש של מילים ויכול להתבטא נפלא בשירה או בפרוזה, את האמת הכי אמיתית שיש. אני רוקם משמע אני קיים, ואולי אפשר לנסח את זה גם במילים יותר גבוהות כמו למשל, בלי האמנות שלי אין טעם לחיי. והקהל מגיע וקונה. כמעט על כל מוצג גיליתי נקודה אדומה. כי הקהל שמגיע אוהב את העבודות של איתמר שאין בהן שמץ של זיוף. בכל עבודה יש חלק מהאמן וכולן יחד יוצרות אמירה שלמה. קוהרנטית ונוגעת ללב. התערוכה פתוחה רק עוד שבוע. אז למה אתם מחכים? רוצו מהר לראות.

20121201-133505.jpg

20121201-133537.jpg

20121201-133548.jpg

20121201-133556.jpg

20121201-133610.jpg

20121201-133624.jpg

מודעות פרסומת