היתה לי הזכות להכיר את לאה גוטליב מקרוב בשנת 2004 כשהתבקשתי לאצור תערוכה מיצירותיה בעבור מוזיאון תל-אביב לאמנות. הגעתי לביתה במגדלי דוד בתל-אביב, שלוש פעמים בשבוע, ומיינתי את המוצגים לתערוכה בעזרת סטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר".  מדי ערב, הייתי עוזבת את המקום לאחר שמיינתי דגמים, צילמתי, מספרתי  ותליתי אותם על מתלה מיוחד ומדי בוקר הייתי מגלה שגב' גוטליב הוסיפה למתלה המיוחד את הדגמים שהוצאו.

ממיינים את החומר אצל גב' גוטליב (2004)

גיליתי אישה קטנה, עדינה ונחושה מאוד שחיה את היצירה בכל הווייתה. כל אחד מהדגמים שעיצבה היה יקר לה כבן והיא לא יכולה הייתה לסבול את המחשבה שהוא לא ישתתף בתערוכה. לצערי, התערוכה ההיא לא יצאה אל הפועל, אבל שלוש שנים יותר מאוחר, החליטה עירית חולון לערוך ערב הצדעה לגב' גוטליב, הגב' הראשונה של האופנה הישראלית במסגרת שבוע האישה.

גב' גוטליב בתצלום של דן רז (2004)

גב' גוטליב בתצלום של דן רז (2004)

גב' גוטליב ליד תמונת בעלה ארמין ז"ל. צילום דן רז, 2004

שוב חזרתי אל ביתה של גב' גוטליב ושוב גיליתי את הרצון הנחוש שלה ואת יכולותיה המדהימות בעיצוב. הדגמים שעברו תחת ידי, היו רחוקים מאוד מהמושג הסטנדרטי "בגדי-ים". האופנה שיצרה גב' גוטליב הייתה אופנה עילית של בגדי ים וחוף. היא עיצבה קבוצות מרהיבות של דגמים בהשראות שונות, שביניהן בלטו: אמנות, ים, תרבויות אתניות, ונופי ישראל, שהקולקציה הבולטת שביניהן הייתה "ירושלים של זהב". לאה גוטליב הייתה זו שהפכה את בגדי הים השגרתיים לlife style כשהוסיפה להם גלאם ויוקרה. רק בשנות ה-90 הוכר  התחום שהיא המציאה  כבר לפני 20 שנה בשם resort collection. קולקציה לחופשה או לקרוז של לקוחות פרימיום לכל שעות היום והערב.

אני מצטטת כאן חלק מהדברים שכתבתי לכבוד ערב ההצדעה ללאה גוטליב ז"ל:

אישה אחת קטנה שמדברת מעט ועושה הרבה- יצרה את מותג האופנה הישראלי המוכר ביותר בעולם "גוטקס". היא התחילה את דרכה אל הצמרת כעולה חדשה וחסרת כל שניסתה לפרנס את משפחתה על ידי תפירת מעילי גשם.

ירושלים של זהב, בגד-ים מהקולקציה המרהיבה ביותר שיצרה (1996) צילום: דן רז

התחלה זו צנועה ככל  שהייתה דרשה מימון ראשוני שלא היה בנמצא בידי בני הזוג גוטליב, ולאה גוטליב החליטה למכור את טבעת הנישואין שלה כדי לממן קניית בדים. המפעל הקטן של לאה וארמין גוטלין שהוקם בשנת 1949 בסימטא אלמונית כמפעל למעילי גשם הפך למפעל לבגדי ים בשנת 1956 כאשר התברר לבני הזוג כי בארץ החדשה זורחת השמש רוב ימות השנה והגשם יורד בה בצמצום. המפעל שנקרא בתחילה בשם "א. גוטליב" שינה את שמו כעבור עשור ל"גוטקס".

עוד דגם מקולקצית 1996 בהשראת ירושלים, שנחשבה ל"קרם דה לה קרם" של יצירתה. צילום: דן רז

יערה קידר ואני מחזיקות דגם מקולקציית ירושלים של זהב (1992)שבו הצטלמה עפרה חזה, ודני מצלם

בגד הים הראשון ששווק "גוטקס" לחנויות נקרא "מרגרט" והוא נמכר בחנות "מטלון" ברחוב אלנבי בתל-אביב. מהר מאוד גילו הנשים בתל-אביב את הדגמים המיוחדים שבחנות והיו מוכנות לעמוד שעות בתור, רק כדי למדוד את בגד הים החדש, או לפחות לראות אותו מקרוב.

קטלוג של גוטקס משנת 1991

בסוף שנות החמישים "גוטקס" הוא כבר סיפור הצלחה מקומי ואפשר למצוא אותו בכל החנויות הנחשבות בישראל. לאחר ההצלחה הרבה בשוק המקומי נשלחה קולקציה ראשונה לחו"ל ותוך עשר שנים  הופך השם "גוטקס" למותג בינלאומי, ושמה של לאה גוטליב כבר מוכר בעולם כולו כמעצבת בגדי ים וחוף ברמה של אופנה עילית. בשנת 1973 היא זוכה בפרס הראשון ביריד הבינלאומי לבגדי ים וחוף בקאן, שם היא מתמודדת מול 186 יצרנים מרחבי העולם. בשנת 1981 היא זוכה גם בפרס היוקרתי של העיתונות הבינלאומית למעצבת מצטיינת בעולם בתחום בגדי ים וחוף. בתחילת שנות ה-80 כבר נמכרים בגדי הים של "גוטקס" ב-75 ארצות ברחבי העולם.

המפעל משקיע בקטלוגים מהודרים בהם משתתפים טובי הצלמים ודוגמניות צמרת בינלאומיות ולצדן מופיעה תמי בן-עמי, הדוגמנית הישראלית האקזוטית שהופכת להיות המוזה של גב' גוטליב.

תמי בן-עמי, המוזה של גב' גוטליב על שער הקטלוג של גוטקס

לאה גוטליב זוכה בפרסים נכבדים בעולם ובישראל, והיא נבחרת בשנת 1996 להדליק משואה ביום העצמאות ה-48 של מדינת ישראל.

בשנת 1995 נפטרים בזה אחר זה בעלה האהוב, ארמין, והמוזה שלה, תמי בן-עמי, ולאה גוטליב נאלצת למכור את "גוטקס" בשנת 1997 בשל חובות כבדים שהמפעל צבר. בשנת 2003 נפטרה בתה, יהודית, שהיתה יד ימינה בעיצוב.

קטלוג בהשראת לה סקלה במילאנו משנת 1993

בגיל 83 מוצאת לאה גוטליב את עצמה ללא המפעל שיסדה ובלי עזרתם של בעלה ובתה והיא מחליטה להתחיל הכול מחדש. המותג החדש שעבורו היא מעצבת נקרא "לאה" והקולקציה הראשונה שהיא מעצבת עבור המפעל החדש היא קולקציה בהשראת פרידה קאלו.

לאה גוטליב עבדה עד היום האחרון שבו הייתה מסוגלת לעבוד. בשיחה בינינו היא אמרה לי פעם, שהרופא שלה המליץ לה לעבוד כל זמן  שתוכל וכך עשתה.  העבודה החזיקה אותה בחיים.

" אני לא יכולה לשבת בבתי קפה, אף פעם לא עשיתי זאת, כל מה שאני יודעת זה רק לעבוד" כך חזרה ואמרה.

האופנה בישראל מרכינה ראש לזכרה. יהי זכרה ברוך.

מודעות פרסומת