בחודשיים האחרונים קצת הזנחתי את הבלוג שלי. לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה. קבלתי על עצמי לאצור תערוכה גדולה במוזיאון (כל הפרטים עדיין חסויים) ולחץ הזמן הכתיב לי סדרי עדיפויות שלא היו בשליטתי. אז במקום לכתוב פוסט פעמיים בשבוע כתבתי פוסט רק פעמיים בחודש ואז  גיליתי את נפלאות הבלוגוספירה: גם כשאתה לא שם- אתה קיים! גם לאחר שבועיים בלי פוסט חדש, אנשים המשיכו להיכנס לבלוג, לקרוא, לראות ולהגיב.

כמות הקוראים אמנם ירדה ל-2500 בחודש, אבל גם 2500 קוראים בחודש אינו מספר מבוטל. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא רשימת הארצות שמהן מגיעים הקוראים שלי, שאותם אני מגלה בדו"חות שמספקת לי הפלטפורמה של וורדפרס שעליה נמצא הבלוג שלי.  ישראל – זה ברור. אבל איך הגיעו בחודש האחרון לבלוג שלי קוראים מניו-זילנד, מקולומביה, מאוקראינה, מנפאל, מזימבאבווה, מלבנון, מאיי הבתולה, מכוות  ומהרשות הפלסטינית???

לאורך כל התקופה שאני כותבת בלוג (כמעט שלוש שנים) אני לא שוכחת לרגע כי כל הגיג שהעליתי לאינטרנט אי פעם, אם כסטטוס בפייסבוק, כצילום בפינטרסט, כפרטים אישיים בלינקדאין, או כפוסט בבלוג- יישאר שם לתמיד. אני אחלוף מן העולם ביום מן הימים אבל ההגיגים שלי יישארו בעולם הוירטואלי לנצח. כשאני קוראת לפעמים סטטוסים או בלוגים של אנשים שחושפים לב וקרביים- אני תוהה אם הכותב ישמח לגלות בעוד עשרים שנה כשיהיה כבר בוגר ומיושב בדעתו, את מה שכתב בפזיזות מתוך התלהמות של רגע כשהיה צעיר ונמהר. ומכיוון שאני מודעת לעובדה הזאת, אני חושבת פעמיים לפני כל מילה שאני כותבת. אני מאמינה בכנות כי גם כאן, less is more .

במשך השבועיים שלא כתבתי, אין כמעט יום שבו לא נתקלתי במשהו שרציתי לכתוב עליו בבלוג. החשיבה על הבלוג כ outlet  היא ממכרת.  צילמתי משהו, פגשתי מישהו, הייתי איפשהו, הכל מבקש ביטוי וככל שאתה כותב יותר כך מתרבים הנושאים שמבקשים כתיבה. אבל הבלוג אוהב 'סחורה טרייה', חוויות שזה עתה התרחשו. זה נותן את האותנטיות שחשובה כל כך בכתיבה מזדמנת. עברו שבועיים ולא כתבתי בבלוג על תערוכה חדשה שראיתי- רוב הסיכויים שכבר לא אכתוב עליה בכלל. כי מה שנראה לי היום מרגש ושווה – ייראה לי כנראה בעוד שבועיים כמשהו לא כל כך רלבנטי.

מעניין לגלות שכמה מטובי הסופרים העולמיים היו בעצם בלוגרים. לאחרונה יצא לי לקרוא את הספר 'נדודים' (1920) של הרמן הסה, הסופר הגרמני, זוכה פרס נובל, שיצא לאור בעברית בהוצאת שוקן בשנת 1979 ותורגם על ידי יהודה עמיחי. הספר הזה הוא בעצם יומן מסע. סיפורים קטנים, ליריים, על רשמי ביקור בכפר, נסיעה על גשר, חוות איכרים, שמיים מעוננים, מנוחת צהריים.

דברים קטנים. טריוויאליים, שנראה כאילו נכתבו לבלוג.  והסיפורים הקצרים האלה מלווים באיורים שנעשו על ידי המחבר ובשירים קצרים בסוף כל פרק. ספרון קטן, מענג מאוד שמסתכל על העולם הגדול דרך הפריזמה של העולם הקטן, האישי, הבלתי מתיימר מסוג "צר עולמי כעולם נמלה" ומתוך הגיגים טריוויאלים אלה נחשפת דמותו של המספר, השקפותיו הפילוסופיות, התיאולוגיות והליריות. אם זה היה בלוג- הייתי נרשמת אליו ובטוח שהייתי משאירה שם תגובות  וגם המון לייקים.

הנה הקטע המסיים את הספר מתוך השיר "בערב"

…מחייך, שותה עוד ועוד

אומר 'כן' אל לבי

(בבוקר, זה לא מצליח)

ומתוך כאבים שחלפו,

אני טווה לי שיר בקלות של משחק

אני רואה ירח וכוכבים במעגלותיהם

ואני חש משמעותם,

ונדמה לי שאני נוסע אתם,

לא חשוב לאן.

והנה צילום של כפולת העמודים הפותחת את הספר, ונראה לי שהוא ממחיש את האופי של הספר כולו.

ולסיום משפט של הרמן הסה מתוך הספר, שנכתב אמנם ב-1920 אבל מתחבר בטבעיות אל עידן הניו-אייג' של שנות האלפיים:

' הדרך אל הגאולה אינה מובילה ימינה ולא שמאלה אלא אל תוך לבך שלך. רק בו נמצא האלוהים. רק בו השלום'.

מודעות פרסומת