כל שנה מגיע חג הסוכות וכל שנה אני תוהה מה אפשר לכתוב על החג הנחמד הזה שיהיה בו משהו מעניין/ מקורי/ נוסטלגי/ שמח. כי בסך הכל חג הסוכות הוא  חג מינורי ולא דרמטי. לא היו בו אויבים שקמו עלינו לכלותינו.  לא היו גזירות בו שאיימו להשמידנו ובמקום שירים כמו "מעוז צור ישועתי …לעת אכין מטבח מצר המנבח" שזאת עברית לא ממש מובנת לכל, אנחנו שרים בסוכות שירים בשפת בני אדם "פטיש מסמר ניקח מהר- סוכה לבנות, בנים ובנות" שזה עברית לגמרי סבבה.

גם העונה היא עונה של חסד. סוף הקיץ, תחילת הסתיו. ענני כבשים באופק והישיבה בסוכה מעוררת איכשהו את הגעגוע למה שהיה פעם, לפני הרבה שנים כשאני הייתי ילדה קטנה ותמימה ועדיין האמנתי לכל זאב שפגשתי ביער. 

…ופתאום נזכרתי במה שכתבתי בדיוק לפני שנה על סוכת דוד הנופלת. ומכיוון שנוסטלגיה ככל שהיא מתיישנת היא רק משביחה , החלטתי להביא לכם שוב את הפוסט משנה שעברה. אולי אתם זוכרים ואולי לא. מי שזוכר- לא יוותר, ומי ששכח- יקרא ויווכח. הנה הרשומה ככתבה וכלשונה. מותר לצחוק כי זה מצחיק והעיקר כל מילה אמת!

אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם  'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה  ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.

אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל  גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.

ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.

לאבא שלי קראו 'דוד' ולדעתי, הפסוק הזה הוא עליו, כי כל סוכה שהוא בנה- תמיד נפלה! לפעמים החזיקה יום, לפעמים יומיים, אבל הסוף היה תמיד צפוי מראש: הסוכה התמוטטה ונפלה באיזה שהוא שלב במהלך החג. לאבא שלי, שהיה אוטודידקט, היו הרבה תכונות טובות, אבל 'ידי זהב' לא הייתה אחת מהן. למעשה נכון יותר להגדיר אותו כאיש עם שתי ידיים שמאליות. וזה לא שהוא לא השתדל. מרוב השתדלות הייתה הגינה שלנו הופכת בערב סוכות לחמ"ל וכל אחד מהילדים קיבל תפקיד, ואבא שלי ניסה להיות הצ'יף הבלתי מעורער. אחרי שטורטרנו הלוך ושוב ב"לך תביא לי פטיש" ולכי תביאי לי מסמרים" או "תחזיק פה" ו"תחזיקי שם", וגם שמענו הרבה פעמים "למה לא עשית כמו שאמרתי לך?" שזה משפט חזק שמכסה כל פשלה אפשרית של הצ'יף, ואחרי עבודה מאומצת שנמשכה כמה שעות טובות, היה אבא שלי נכנס הביתה כמנצח… אבל כשיצאנו אחרי זמן מה לבדוק מה שלום הסוכה נדהמנו כל שנה מחדש לגלות  שסוכת דוד שוב נפלה.

ותאמינו לי שרעיונות להקמת סוכה יציבה לא חסרו לאבא שלי: פעם אחת הוא הציע לחבר את הסוכה לשני עצי ברוש שנראו אחלה כלונסאות, אבל מה? דווקא אז באה רוח, עצי הברוש התכופפו והסוכה נטתה כולה על צידה ונפלה בקול רעש גדול. פעם אחרת, ירד גשם לא צפוי והרטיב את האדמה שהייתה אדמת בזלת, כל הגומות שבתוכן היו תקועות הכלונסאות התמלאו מים ו…איך לא? הסוכה שוב נפלה.

לפעמים אני חושבת שחבל שלא הייתה בילדותי סוכת פטנט, או סוכה לנצח, או כל אחת מהסוכות המוכנות של ימינו המאפשרות לכל גבר עם שתי ידיים שמאליות להקים בקלי קלות סוכה יציבה ולצאת גדול.

מי שבא  לעזרת אבא שלי בעניין הסוכה הנופלת, היה לא אחר מאשר המהר"ל מפראג, אתם יודעים, זה עם הגולם, שאמר כך : "סוכה נועדה בכדי לנפול, כי היא מבנה ארעי ולא קבוע … כך היא מלכות ישראל, אשר נמשלה לסוכה".

איזה יופי! אז אבא שלי אולי לא יצא גדול, אבל יצא צדיק וגם זה משהו. לא?