שמתם לב שבזמן האחרון נעלם לו השלום מחיינו? לא. אני לא מתכוונת כאן לשלום במובן הפוליטי, המטפורי, או הקוסמי. ואין לי גם שום צורך בוער להזדהות בדיוק עכשיו עם הימין או עם השמאל. אני פשוט מתכוונת למילה אחת קטנה שפעם השתמשנו בה המון, כמעט בכל הזדמנות ועכשיו יוק.

פעם, לא כל כך מזמן, ברכנו אחד את השני ב"שלום" ו"מה שלומך", מסרנו דרישת שלום, ונפרדנו זה מזה לשלום ובסוף השבוע, לקראת שבת, אמרנו "שבת שלום".

פעם, קצת יותר מזמן, אמרו אבותינו זה לזה "השלום לך?" ו"מה שלום זוגתך, שתחיה?" וביאליק, משוררנו הלאומי, כתב בשירו "אל הציפור" את המשפט שכולנו שיננו בעל פה בשיעור ספרות: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת".

פעם, ממש ממש מזמן, ברך יעקב את לבן בן נחור, חותנו הערמומי לעתיד, בפרק כ"ט בספר בראשית :" ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. "ז

אבל יום אחד, בכלל מבלי להרגיש, נעלם לו השלום מחיינו. פתאום הוא הפך להיות פאסה. אאוט. לא לעניין. נון גראטה. ובמקומו באו מילים כמו: "מה ניש?" ו"אל תיש!" ו"היי" ו"ביי" ו"מה קורה" ו"איך?" ומיטיבי הסלנג אמרו גם "היוש" וביוש". וכל המילים האלה ביחד ולחוד באו רק כדי להחליף מילה אחת קטנה שעשתה פעם לבד את כל העבודה. המילה "שלום".

אסיים פוסט זה בדרישת שלום לכל קוראי הבלוג , וזאת תהיה תרומתי הצנועה להחזרת השלום לחיינו.