מה לא הייתי נותנת תמורת ביקור בארץ-ישראל של פעם? מקום שהזמן עצר בו מלכת והזיכרונות עולים מכל פינה ומציפים את הלב. מקום שבו פוסעים בשבילי עפר, מלקטים חרובים מהרצפה, טועמים ענב מתוך אשכול בוסרי שנחבא בין ענפי הגפן ונושמים ריחות מתוקים של קיץ, של נענע ופטרוזיליה, רוזמרין ובזיליקום מעורבים בריח לחם טרי, בצל מטוגן, שום כתוש ורוטב עגבניות המבעבע על גבי פתיליה. כמה הייתי רוצה לראות שוב את אותו בית ישן עם החדרים גבוהי התקרה המסוידים לבן, עם רהיטי העץ הישנים ועם החלונות שנפתחים לנוף ארץ-ישראל של אז, שיש בו הרבה שיחי קיץ צהובים, מעט ברושים ירוקים-כהים וכמה בנינים לבנים קטנים המשתלבים בנוף בצניעות מתחשבת.

אשכול ענבים מסתתר בין ענפי הגפן

רימון בגן הקסום

עץ תאנה עתיק

מנזר נוטרדאם של האחיות ציון, בעין כרם, הוא מקום כזה. ברגע שנכנסת למתחם המנזר ושער הברזל הכבד נסגר מאחוריך, אתה מיד מרגיש שחזרת אחורנית בזמן. אתה מביט מסביבך ושוכח לרגע שאתה נמצא בישראל 2012.

מרפסת הקשתות בכניסה למבנה המרכזי

הגדר המקיפה את המנזר ומבודדת אותך מהעולם שבחוץ

הנוף מבעד לגדר בשעת השקיעה

בין השבילים המתפתלים נטועים שיחי גרניום פורחים שביניהם נמתחים קורי אור דקיקים שנטוו על ידי עכביש שקדן. בעציצים המפוזרים בין הערוגות שתולים צמחי תבלין, וריחות של רוזמרין ומנטה מתערבבים עם ריח אבק של יום קיץ ירושלמי ועם זמזום טורדני של זבובון עקשן, המתקרב במעוף קליל ואופטימי לעבר המלכודת שטמן לו העכביש.

עוד פינה בגן הקסום

נוף ירושלים נשקף מכל צד

עוד פינה מוצלת בגן

חלון עגול בחדר

מדרגות אבן ופתחים קמורים

בחדר שלנו יש קירות אבן כבדים, חלון אחד עגול וגבוה ועוד שני חלונות מסורגים ומרושתים הצופים לנוף ירוק ופתוח. הקירות הגבוהים מסויידים לבן, הרצפה עשויה מאבן ירושלמית, הדלתות מעץ ממורק שכובד השנים ניכר בו, הריהוט מינימלי והאווירה מעט סגפנית.  בשיטוט בין כתלי המנזר אני נתקלת לפעמים באחת מאחיות המנזר. היא ניכרת מיד בדיבורה הרך ובמחוות הגוף המנומסות שלה שגורמות לי להרגיש פתאום כל כך מחוספסת וגמלונית. לאט לאט גם אני מתחילה לדבר בשקט, ללכת יותר לאט, ולהיכנס מבלי להתכוון, לאווירת המקום.

פינה בחדר הצנוע

יציאה מהבנין לגינה

זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מתארחים בנוטרדאם דה ציון, וכל ביקור חדש מעלה בנו את זכר הביקורים הקודמים, את החברים שהיו אתנו אז, ואת מי שהיינו אנחנו לפני עשר, עשרים שנה ויותר.

כל ביקור במקום מרענן את הזיכרונות, משחרר את המועקות, מאוורר את התאים האפורים ומעמיק את הנשימה.

הבאתי כאן רק כמה מן התמונות הרבות שצילמתי במקום מבעד לגדר הברזל הסוגרת על המנזר מסביב. גדר שחוצצת בינך לבין שאר העולם, מתכחשת לזמן שעובר, ונותנת תחושה של אינטימיות חמימה והשתייכות מידית. הנוף מהמם ביופיו. העצים הירוקים מכסים בצפיפות את הרי ירושלים וביניהם נראים מנזרים עם כיפות זהב מחודדות הבוהקות באור השקיעה.  במצלמת הסוני הקטנה שלי ניסיתי לקלוט לא רק את מה שהעין ראתה, אלא גם את מה שהלב הרגיש. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם משהו מתחושות אלה.

ירושלים של זהב

ירושלים של אור

ירושלים של אבן

ירושלים של צבעי נחושת

מודעות פרסומת