מה לא הייתי נותנת תמורת ביקור בארץ-ישראל של פעם? מקום שהזמן עצר בו מלכת והזיכרונות עולים מכל פינה ומציפים את הלב. מקום שבו פוסעים בשבילי עפר, מלקטים חרובים מהרצפה, טועמים ענב מתוך אשכול בוסרי שנחבא בין ענפי הגפן ונושמים ריחות מתוקים של קיץ, של נענע ופטרוזיליה, רוזמרין ובזיליקום מעורבים בריח לחם טרי, בצל מטוגן, שום כתוש ורוטב עגבניות המבעבע על גבי פתיליה. כמה הייתי רוצה לראות שוב את אותו בית ישן עם החדרים גבוהי התקרה המסוידים לבן, עם רהיטי העץ הישנים ועם החלונות שנפתחים לנוף ארץ-ישראל של אז, שיש בו הרבה שיחי קיץ צהובים, מעט ברושים ירוקים-כהים וכמה בנינים לבנים קטנים המשתלבים בנוף בצניעות מתחשבת.

אשכול ענבים מסתתר בין ענפי הגפן

רימון בגן הקסום

עץ תאנה עתיק
מנזר נוטרדאם של האחיות ציון, בעין כרם, הוא מקום כזה. ברגע שנכנסת למתחם המנזר ושער הברזל הכבד נסגר מאחוריך, אתה מיד מרגיש שחזרת אחורנית בזמן. אתה מביט מסביבך ושוכח לרגע שאתה נמצא בישראל 2012.

מרפסת הקשתות בכניסה למבנה המרכזי

הגדר המקיפה את המנזר ומבודדת אותך מהעולם שבחוץ

הנוף מבעד לגדר בשעת השקיעה
בין השבילים המתפתלים נטועים שיחי גרניום פורחים שביניהם נמתחים קורי אור דקיקים שנטוו על ידי עכביש שקדן. בעציצים המפוזרים בין הערוגות שתולים צמחי תבלין, וריחות של רוזמרין ומנטה מתערבבים עם ריח אבק של יום קיץ ירושלמי ועם זמזום טורדני של זבובון עקשן, המתקרב במעוף קליל ואופטימי לעבר המלכודת שטמן לו העכביש.

עוד פינה בגן הקסום

נוף ירושלים נשקף מכל צד

עוד פינה מוצלת בגן

חלון עגול בחדר

מדרגות אבן ופתחים קמורים
בחדר שלנו יש קירות אבן כבדים, חלון אחד עגול וגבוה ועוד שני חלונות מסורגים ומרושתים הצופים לנוף ירוק ופתוח. הקירות הגבוהים מסויידים לבן, הרצפה עשויה מאבן ירושלמית, הדלתות מעץ ממורק שכובד השנים ניכר בו, הריהוט מינימלי והאווירה מעט סגפנית. בשיטוט בין כתלי המנזר אני נתקלת לפעמים באחת מאחיות המנזר. היא ניכרת מיד בדיבורה הרך ובמחוות הגוף המנומסות שלה שגורמות לי להרגיש פתאום כל כך מחוספסת וגמלונית. לאט לאט גם אני מתחילה לדבר בשקט, ללכת יותר לאט, ולהיכנס מבלי להתכוון, לאווירת המקום.

פינה בחדר הצנוע

יציאה מהבנין לגינה
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מתארחים בנוטרדאם דה ציון, וכל ביקור חדש מעלה בנו את זכר הביקורים הקודמים, את החברים שהיו אתנו אז, ואת מי שהיינו אנחנו לפני עשר, עשרים שנה ויותר.
כל ביקור במקום מרענן את הזיכרונות, משחרר את המועקות, מאוורר את התאים האפורים ומעמיק את הנשימה.
הבאתי כאן רק כמה מן התמונות הרבות שצילמתי במקום מבעד לגדר הברזל הסוגרת על המנזר מסביב. גדר שחוצצת בינך לבין שאר העולם, מתכחשת לזמן שעובר, ונותנת תחושה של אינטימיות חמימה והשתייכות מידית. הנוף מהמם ביופיו. העצים הירוקים מכסים בצפיפות את הרי ירושלים וביניהם נראים מנזרים עם כיפות זהב מחודדות הבוהקות באור השקיעה. במצלמת הסוני הקטנה שלי ניסיתי לקלוט לא רק את מה שהעין ראתה, אלא גם את מה שהלב הרגיש. אני מקווה שהצלחתי להעביר לכם משהו מתחושות אלה.

ירושלים של זהב

ירושלים של אור

ירושלים של אבן

ירושלים של צבעי נחושת
6 תגובות
Comments feed for this article
22 באוגוסט 2012 בשעה 19:23
מיקה
ראשית, הייתי במנזר והמקום אכן מקסים, כמו כל עין כרם הנהדרת. שנית, בהתייחס לדברים של טלי – אני מרגישה יום יום אנושיות, ידידות וחברות כמו גם שמחה ורצון כנה
לעזור מהאנשים הסובבים אותי, גם מכאלו ברחוב שאני לא מכירה. אני חושבת שאלו דברים שמגיעים מבפנים, וניתן למצוא אותם גם בקניון וגם בכפר וגם במנזר.
ויש לזכור שהקניון (גם האמיתי וגם כסמל) הוא רק אחת מהרבה אופציות שפתוחות לפנינו, וטוב שהקידמה הביאה איתה את האופציות האלו.
22 באוגוסט 2012 בשעה 20:14
ayalaraz
תודה לך, מיקה, על תגובתך. כמה טוב להיות אופטימית. גם אני משתדלת לראות תמיד את הצד החיובי, או את חצי הכוס המלאה.
14 באוגוסט 2012 בשעה 14:27
Avital Baron Izackov
באמת מקום מקסים. בעבר נסעתי לכאן כל שנה עם חברה לסופ"ש של התבודדות. שיחות נפש , קריאה ,ריקמה. שקט וניתוק רגעי מהילדים ,העבודה …..
16 באוגוסט 2012 בשעה 12:23
ayalaraz
תודה לך, אביטל, על תגובתך. מי שהיה במקום ומכיר את יתרונותיו, תמיד חוזר לשם שוב. גם אני הייתי כבר כמה פעמים ותמיד אני מתפעלת מחדש מהניתוק של המקום מהמולת העולם שבחוץ
11 באוגוסט 2012 בשעה 20:43
טלי קורש
כמה הייתי נותנת כדי להחזיר את הרוח האנושית שהיתה חלק מהנוף הזה עליו את מדברת בנוסטלגיה כזו, שהרי יחד עם ריח הקניונים הגיעה רוח אם לא סופה של ניכור של ביטול האחר, הכתבות שלך הן כמו פתיליות המביאות חום וריח של געגוע, אני מתגעגעת לפשטות ולחברות והאכפתיות שהיתה מלווה בהרבה שמחה לא קנויה, לאנושיות
11 באוגוסט 2012 בשעה 21:04
ayalaraz
תודה רבה לך, טלי, על תגובתך המהירה. אני מזדהה עם כל מילה שאת כותבת. כמה חבל שאין בכוחן של מילים לשנות זאת.