הכרתי את יהודית דיין לגמרי במקרה. היא נשלחה אלי מחברת הדרכת מחשבים כדי להעמיק את ידיעתי בתוכנות גרפיות במחשב. זה היה יום חורף גשום וקר ולכן הצעתי לחלוט לה תה מעשבי הגינה. היא הסכימה. הכנתי קנקן תה רותח, העמדתי אותו לצידה והתחלנו בתרגול מחשב. בשלב כלשהו הסתובבה יהודית, פגעה בידה בקנקן התה והוא נפל והתרסק. יהודית הרגישה לא נוח ולא חדלה להתנצל. " זה קורה", אמרתי לה, תוך כדי ניקוי הרצפה מפיסות הזכוכית השבורה והספגת הנוזל החם "תשכחי מזה, זה קנקן לגמרי פשוט". אבל למחרת הופיעה יהודית אצלי, עם קנקן תה חדש. לא עזרו לי כל הטענות שאין בכך צורך, יהודית התעקשה והקנקן נשאר אצלי. תוך כדי נוצר בינינו קשר אישי וסיפרתי ליהודית שאני עוסקת באופנה. כשהראיתי לה את ספרי "חליפות העתים" היא סיפרה לי שהייתה דוגמנית במפעל הסריגים "אלנית" בשנות השבעים.

יהודית בפרסומת של דפרון

ביקשתי מיהודית לראות תמונות שלה מאז ולשמוע עוד פרטים. אבל זה לקח זמן. יהודית שלחה אלי טיפין טיפין את החומרים שהיו לה, מדי פעם הוסיפה פרטים שזכרה עד שהתקבלה תמונה שלמה.והנה מה שהיא סיפרה:
בשנת 1970 עבדתי כמזכירה במשרד פרסום או.קיי. שהיה באלנבי 123 בתל אביב והם הזמינו אותי להצטלם עבור הפרסום שלהם למחברות "דפרון" שהופיעו אז  בפורמט חדשני עם דפים נתלשים. הם ביקשו ממני שאלבש לצילום חולצה תכלת כמו תלמידה. בחנות מצאתי רק חולצת תכלת מבריקה, בסגנון המראה הרטוב שהיה אז באופנה, ובחולצה זו הגעתי לצילומים. צוות הצילום התאכזב מהחולצה שלבשתי אך לא היה זמן להחליף. הפרסומת הזאת הופיעה באוטובוסים בתל-אביב במשך כשנה. מאוחר יותר יצאו גם לוחות שנה עם הצילום שלי, כך שנחשפתי להמון עיניים והיו אנשים שזיהו אותי ברחוב. עבור התצלום קבלתי כ-30 ל"י וזה היה סכום יפה,  ביחס למשכורת החודשית שלי שהייתה אז 150 ל"י עבור חצי משרה. בכסף זה קניתי לעצמי סנדלים בחנות היוקרתית "מיקולינסקי" בדיזנגוף.

יהודית משמאל בפרסומת לאלנית

אמי תלתה את הפרסומת הזאת מעל מיטתה במשך 42 שנה. לאחר מותה ביום השלושים הורדתי את הפרסומת מהקיר וסרקתי אותה. אמי גם שמרה את החולצה שבה הצטלמתי.

בעקבות מודעה זו התחלתי בקריירה חדשה כדוגמנית הבית במפעל "אלנית". באותה תקופה לא היו הרבה דוגמניות וכל דוגמנית היתה צריכה לעבוד במפעל בעבודות שונות. אני הועסקתי כמזכירת יצוא. דר' גוטסמן, בעל המפעל, היה דר' להסטוריה שהחליט להשתלב במולדת החדשה כייצרן סריגים. "אלנית" היה מפעל ג'רסי שייצר סריגי אופנה בשיטת "פוליפאשן". 

יהודית על מסלול התצוגה בהילטון בתחילת שנות השבעים

גובהי היה אז 1.68 מ' ושקלתי 52 ק"ג. לא עברתי שום קורס הליכה על מסלול. ד"ר גוטסמן ביקש ממני בראיון העבודה שאתהלך קצת וכך התקבלתי כדוגמנית לקו הצעיר, במקביל ללאה שוורץ הוותיקה שהייתה הדוגמנית לקו הקלאסי. לאה לימדה אותי קצת ללכת על המסלול ואני הייתי מאוד טמפרמנטית וכשהייתי עולה על הבמה תמיד התקבלתי במחיאות כפיים סוערות במיוחד, אולי בזכות המנחה שתמיד עודדה את הקהל ואולי בגלל שהייתי צעירה מכולן ומאוד יפה וקורנת. החוויה שלי מתקופת הדוגמנות הייתה מדהימה, כי הכרתי עולם זוהר ודינאמי. לא הייתה שום שגרת עבודה. אף יום לא דמה למשנהו. בגלל שהייתי דוגמנית בית נמצאתי בתוך חממה, ולא הייתי צריכה לדאוג ליחסי ציבור ופרסום לעצמי. המקצוע היה מאוד יוקרתי, בגלל שלא היו אז הרבה דוגמניות. לצדי דגמנו באותה תקופה קארין דונסקי, חוה לוי, בתיה דיסנצ'יק ולאה שוורץ.

יהודית בת שמונה עשרה: צעירה וקורנת

תצוגות אופנה גדולות ומושקעות נערכו אז פעמיים בשנה במלון הילטון בתל-אביב, כחלק משבוע האופנה. הרבה קניינים זרים הגיעו לישראל וחלקם נכנס לראות את הדגמים של "אלנית" בחדר הכפול במלון הילטון שהפך לאולם תצוגה מאולתר. שררה במלון אווירה בינלאומית של אופנה. דוגמניות ישראליות הסתובבו בין החדרים, קניינים זרים רשמו הזמנות וצלמים ונציגי עיתונות מכל העולם סיקרו את האירוע. אחרי שלוש שנים פרשתי מהדוגמנות בגלל נישואי, אבל כשאני חושבת על זה היום, אני לפעמים קצת מצטערת שלא המשכתי עוד.

יהודית עברה מאז בחייה האישיים הרבה עליות ומורדות. היא סיימה אגרונומיה באוניברסיטה העברית, אבל החליטה לבסוף לעסוק בהדרכת מחשבים. היא נראית גם כיום רזה ושברירית, אבל רחוקה מרחק רב מעולם הזוהר. שמחתי לפגוש בה ולשמוע את זיכרונותיה שהתחברו לזיכרונות שלי מאותה תקופה כאשר הייתי מעצבת במפעל "דורינא", חברת ג'רסי מובילה שעבדה בשיתוף פעולה הדוק עם "אלנית".

יהודית כיום

מסקנה: אין טעם לבכות על קנקן שנשבר , אולי דווקא הוא  יביא לך את כוס התה הבאה שלך. מצטערת, אבל באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.