מנסה לכתוב. מנסה להתרכז. מקלידה. מוחקת. מקלידה. מוחקת. בוהה במחשב. מביטה בשעון. הולכת להכין קפה. פותחת ספר. סוגרת. נכנסת לפייסבוק. עושה לייק. מחייגת לחברה. מתחרטת. מעיפה אבנים על angry birds. מפספסת. נכנסת לחשבון הבנק. יוצאת. שותה מים. נוגסת שוקולד. מביטה מהחלון: הגינה מעולפת. שותה עוד מים. חם. מורידה את הטמפרטורה במזגן. קר. סוגרת את המזגן. חם. פותחת את המזגן. אוף… איזה חום!

קיץ ישראלי 2012. אומרים לנו שלא היה קיץ כזה כבר חמישים שנה. אני חוזרת אחורנית בזמן לימי הקיץ בילדותי בטבריה. 40 מעלות בצל. בלי מזגן. בלי מאוורר. רוח מזרחית מצמיתה בצהריים. אני בת עשר. אימא נותנת לי סל רשת ורשימת קניות למכולת: לחם, לבניה, מרגרינה, ביצים וקמח. הלבניה בצנצנת זכוכית עבה וירקרקה וצריך לזכור להחזיר את הריקה. לחם בשני סוגים: שחור עגול או לבן ארוך. המרגרינה ארוזה בעטיפת נייר משומן. הביצים מונחות בסל נצרים בתוך אניצי קש. החנווני מוציא את הקמח בכף מתכת קעורה מתוך שק גדול ומכניס לשקית נייר חומה שאת קצותיה הוא מקפל פעמיים. אחר כך הוא לוקח ביצים ומסדר אותן אחת אחת בשקית נייר נוספת. עכשיו הכול מונח בתוך הסל ואני צריכה להגיע הביתה עם כל הביצים שלמות. משימה לא פשוטה לילדה שברכיה שרוטות תמיד ותחבושת גדולה מלפפת אותן מדי פעם.

אני בגן הילדים

אני במכנסי 'אתא' כחולים קצרים עם גומי מושחל בשוליים וגופיה לבנה של 'לודז'יה', מכרסמת לאורך הדרך את הקרום של הלחם הטרי. הולכת לאט. לא רצה. לא קופצת. מגיעה בשלום הביתה. מניחה את הלחם, הביצים והקמח על השולחן המכוסה בשעוונית משובצת, ואת הלבניה והמרגרינה מכניסה למקרר. שותה מים מהג'ארה שמונחת בפינת החדר. 'חם'. אומרת אימא. 'כל כך חם'. היא שופכת מים על הרצפה ומקנחת קלות בסמרטוט רצפה. אני משתרעת על הרצפה הלחה וגופי יונק את שרידי הקרירות שנותרו. מקרר הקרח מחרחר ומגיר מים על הרצפה אבל הם מתייבשים מהר. עוד מעט יצלצל מוכר הקרח בפעמון והאנשים יצאו החוצה ויעמדו בתור לקנות חצי בלוק או אולי רבע. הילדים ילקקו את רסיסי הקרח שנפלו וירוצו יחפים על האדמה הלוהטת.

אני בחולצה שסבתא רקמה

כמו כל הילדות גם אני התחפשתי למלכה אסתר

אני בשמלה שסבתא תפרה

על מרפסת ביתנו עם אמא, אבא ואחי עודד ז"ל שנפל במלחמת ששת הימים

סבתא שלי חיה בטבריה עד גיל שמונים ושש, בבית אבן מבזלת שחורה עם קירות ברוחב חצי מטר. בלי מאוורר. בלי מזגן. היא שתלה ציפורנים, נענע וכוסברה בפחיות שימורים שהיו מסודרות בשורה על המרפסת, תיחחה אותם במזלג והשקתה בספל פח. בקיץ החמיצה מלפפונים, זיתים ועגבניות, ובחורף- כרוב. היא דיברה ערבית, עברית, צרפתית וספניולית (לאדינו) וגרה בביתה עד יומה האחרון. הסיפורים שסיפרה לי היו בעברית מהולה בערבית וכל סיפור נפתח במשפט "כאן ימאכאן פי בילאד אל זמן" (היה או לא היה בארצות של פעם). "יה בינתי" הייתה קוראת לי כשרצתה לספר לי על מה שהיה פעם, אבל אני לא תמיד רציתי לשמוע. בלילות קיץ ללא ירח ישבנו שתינו בחושך על המיטה שבמרפסת, וסבתא הייתה מדקלמת שיר ילדים:

לאן נעלמת כל הלילה, לבנה?

הלכתי לאכול לחם עם גבינה. (תרגום חופשי מערבית).

הימים היו אז יותר לבנים. הלילות היו יותר שחורים. מיליון כוכבים ניקדו את השמיים. הקיץ היה משך אינסופי של חופש, צחוק, תירס ואבטיחים…

הרבה שנים חלפו מאז. העולם השתנה. אני השתניתי. רק הקיץ נשאר בדיוק כמו שהיה.

חם כבר אמרתי?

מודעות פרסומת