הרומן שלי עם תל-אביב התחיל בשנות הששים  של המאה הקודמת. הייתי אז בת עשרים וקצת, ענדתי טבעת נישואים דקה ומבריקה, וראשי היה מלא בחלומות שניתן להגדירם כהזויים במקרה הטוב, או מטורפים לגמרי במקרה הרע.

דני ואני שכרנו דירה ברחוב שלומציון המלכה בתל-אביב, רחוב שקט ומנומנם שנמצא במרחק שתי דקות הליכה מהירקון. מדי שבת היינו יוצאים לחתור בסירת משוטים ומדי יום ראשון הייתי מתעוררת עם כווץ שרירים ברגליים, בזרועות ובבטן, שחלף ונשכח עד לשבת הבאה.

מעט זוגות צעירים שכרו אז דירה בתל-אביב, ההיצע היה מצומצם והתקשינו למצוא דירה. היו מקרים ששמענו כבר בטלפון שהדירה הושכרה, אבל היו גם מקרים מרגיזים שבהם הגענו מחיפה, בשלושה אוטובוסים, בדיוק ברגע שהשוכרים החדשים חתמו על החוזה.  לאחר שהבנו את כללי המשחק, השגנו את לוח 'ידיעות אחרונות' ביום חמישי בערב, קצת לפני כולם, וכך הצלחנו לסגור על דירת שני חדרים בקומת קרקע, מרוהטת חלקית, להלן הדירה.

הדירה שלנו הייתה בקומת הקרקע. בצילום רואים את החלון מצד ימין, שבינתיים נוספו לו סורגים, מתוך מאגר התמונות העכשווי של ynet. מפתיע שהדירה נשארה כמעט ללא שינוי עד היום.

הדירה אמנם לא הייתה משהו, אבל במטבח היה מקרר ובסלון הייתה ספה שנפתחת למיטה זוגית וזה היה יתרון משמעותי לחסרי כול כמונו.  היו בדירה גם וילונות, שהיו פעם בצבע לבן, אבל הלכלוך והאבק שינו את צבעם  לאפרפר-בג'.  בעל הדירה שנראה כמו הומלס שזקוק בדחיפות למקלחת ולתספורת, הגיב בכעס כשאמרנו לו שהווילונות מלוכלכים.  אבל אחרי כמה דקות, התעשת, הוריד את הווילונות, גלל אותם לפקעת גדולה, תחב אותם מתחת לבית שחיו והסתלק. כעבור שבוע הופיע בדירה, כשהוא אוחז בידו חבילה מעוכה, מגולגלת בנייר עיתון וקשורה בחבל. בתוכה היו הווילונות שנראו לאחר הכביסה כמו ערימה של נייר טואלט אחרי שהחתול סיים לטפל בה…

הירקון עם השתקפות העצים על הגדה שממול

בלילה הראשון שלנו בדירה, כשהפכנו את הספה למיטה גילינו שסך חלקיה גדול מהשלם, וכדי להחזיר אותה למצבה הקודם נזקקנו למברג, פטיש ומסמרים, שלא היו לנו, ולכן ויתרנו. כעבור יומיים גילינו גם שהמקרר מייצר קרח רך שהופך במהירות למים אם לא מפשירים אותו.  כך קרה שהפשרת המקרר הפכה לטקס קבוע בחיינו, ואת המיטה הפכנו לספה רק לקראת ביקור הורים. הדירה זימנה לנו עוד כמה הפתעות מסוג זה, שהחלטנו להתעלם מהן, כי ממילא רוב הזמן לא היינו בבית.

אחרי שנה בקשנו לסיים את חוזה השכירות. לא רק פגמי הדירה גרמו  לכך, אלא גם העובדה המצערת שהתקשיתי להירדם בלילות. החלונות הנמוכים והלא מסורגים בחזית, דלת הכניסה שניתן היה לפתוח אותה עם כל מפתח מאולתר, ודלת המטבח שנפתחה בהדיפה קלה מבחוץ, גרמו לי סיוטי לילה ולא פעם התעוררתי משינה טרופה בצעקות: "יש פה מישהו. אני שומעת צעדים".

שלווה פסטורלית במרחק נגיעה מהבית

רק ירוק וכחול לכל מלוא העין

אבל ממרחק של זמן, נשארה הדירה בזיכרוני קסומה ורומנטית, על אף כל חסרונותיה. אולי בגלל העוף בגריל שהסתובב על השיפוד במיוחד בשבילנו במסעדה שבפינת הרחוב, כל יום ששי בצהריים.  אולי בגלל הירקן שממול ששמר בעבורנו את הירקות הכי טריים, בתוספת נענע וכוסברה עם פירורי בוץ וריח גשם.  אולי בגלל הנחל הפסטורלי שזרם במרחק נגיעה, בשלווה רוגעת, והחליף צבעים וכווני זרימה לפי מצב הרוח…

ובעיקר בגלל שהיינו אז זוג צעיר ומאוהב בתחילת דרכו המשותפת ורצינו לטרוף את העולם וההחלטה לגור בתל-אביב, שהתממשה בשכירת הדירה העלובה ההיא, הייתה אחד הצעדים החשובים במסע הארוך שלנו בדרך אל הגשמת החלומות.

צילומי הירקון: אילה רז  

Hayarkon's photos by Ayala Raz

מודעות פרסומת