תל-אביב. קיץ 2012. אני הולכת לפגוש את האחים מוסלין בכתובת שנתנה לי תמר. אני מגיעה לבית המתפורר ברחוב מטלון 61, שבו אמור להיות הסטודיו, אבל בכניסה  אין שלט ואין גם פעמון שאפשר לצלצל. ומה שיותר גרוע אין אפילו אין את מי לשאול אם זאת הכתובת הנכונה. יש לי רק את מספר הטלפון של תמר והיא אמרה לי מראש שהיא לא תהיה בסטודיו. אני מצלצלת אליה בכל זאת. אין תשובה. מה עושים עכשיו? כמה דקות  של התלבטות ואז… האייפון מודיע על שיחה נכנסת. תמר מוסרת לי קוד לפתיחת הדלת. שני ה"אחים" יען לוי (בן- זוגה של תמר לוית ) ונדב סווטלוף מקבלים את פני בכניסה. קצת מבוכה בהתחלה. בכל זאת עבר די הרבה זמן מאז שלימדתי אותם בשנקר. הם כבר לא סטודנטים ואני לא המרצה. אבל מחיצת הזרות נושרת מהר ואנחנו מתחילים בשיחה.

האחים מוסלין מתוך קטלוג התערוכה instaart

כמה זמן אתם קיימים?

בספטמבר- תהיה שנה.

מה פתאום קבוצה?

הכול התחיל כשנדב עבד על פרויקט של תלבושות והיה אתנו המון זמן. היו לשלושתנו כל הזמן התייעצויות, מחשבות משותפות והמון רעיונות עפו באוויר. בגלל שהיינו כל הזמן ביחד נוצרה הפריה הדדית. חיפשנו את המקום הנכון עבורנו ליצור מתוך חברות ופרגון, שיהיה אנטי-תזה למה שעברנו בשנקר. שם היינו כל אחד לעצמו. גם בפרויקטים משותפים בשנקר היה לגמרי ברור מי עשה מה. גם את הביקורת ספגנו באופן אינדיווידואלי והייתה חסרה לנו מאוד אווירת השיתוף.

העבודה המשותפת שלנו כאן, היא סוג של תיקון למה שעברנו בשנקר. אנחנו בודקים מה קורה כשכל אחד מאתנו הוא שותף מלא בתהליך היצירה. לא משנה לנו מי עשה מה.

הכניסה לבית. אין שמות על תיבת הדואר של האחים מוסלין

תמר, יען ונדב בין הדגמים

מתי התחלתם לחשוב על זה כעסק?

כשהיו לנו 4-5 פיסים (דגמים), התחלנו לחשוב על למכור. נתנו לחנויות בקונסיגנציה ואז הבנו שהשיטה הזאת לא נכונה בשבילנו בגלל שאיבדנו את המגע עם האנשים. לכן עברנו למכירות ביתיות ומשם לתצוגות רחוב.

אתם עושים פשרות בתהליך העיצוב? אתם מוכנים לוותר על פריט לא מסחרי?

זאת שאלה קשה. אנחנו כל הזמן מתחבטים בה. יש לנו יועצת עסקית שאומרת לנו תעשו 80% דברים למשכורת ו-20% לנשמה.

מה זה דברים למשכורת? עד כמה אתם מתפשרים?

זה רפיטים (עותקים) מדגמים שהלכו טוב בחורף, שהיו קודם לנשמה ובהמשך ייצרנו אותם למשכורת.

כמה יחידות אתם עושים מדגם?

15 יחידות מכל דגם  בדרך כלל, אבל היו גם כאלה שעשינו מהם רק 5 יחידות. אנחנו רוצים לשמור על הפורמט שיש בו גם כמה דגמים שאנשים לא יאהבו והם לא יימכרו, אבל אותנו הם מאתגרים וזאת היצירה במיטבה.

איך אתם מרגישים כלפי הדברים הראשונים שעשיתם?

אני אוהב את הבוסריות שלהם. יש בזה משהו לא מתאמץ, מאוד אקספרימנטלי.

תארו לי איך אתם עובדים

עיקר הדגמים שלנו מבוססים על גזרה מעניינת. לפעמים מישהו עובד על טואל (הדגם הראשוני העשוי מבד גלמי) והשני מתקן או משפר. אין בלעדיות לאף אחד מאתנו, כולנו לוקחים חלק שווה בתהליך העיצוב. אין לנו יחצ"ן. אנחנו עוברים תהליך טבעי וזה פשוט קורה. למשל, כשעשינו תצוגה בשדרות רוטשילד, זה היה נחמד וספונטני. זה עזר לנו למצוא מי הוא לא קהל היעד שלנו. עשינו אירוע דומה בגן מאיר. אנחנו מנסים להגיע גם אל מחוץ לתל-אביב.

דגם של האחים מוסלין

דגמים של האחים מוסלין

דגמים של נשים לגברים ולהיפך

שלושתכם מעצבים ולכל אחד מכם יש אגו. איפה האגו שלכם בסיפור הזה?

אין אגו. למשל, מישהו מאתנו התחיל דגם על המנקן בלילה, אחר הגיע בבוקר והמשיך לפתח את הדגם ושינה את זה למשהו אחר. זה כמו בתוך מערכת יחסים. אתה מנסה למצוא את מקומך בתוך הביחד. יש לנו תקשורת טובה, אהבה, הערכה וקבלה. אנחנו בודקים במה כל אחד חזק ומאפשרים למי שחלש במשהו- לעבור. כל אחד עושה את החלק שהוא אוהב ויש כאן תהליך למידה אינסופי אחד של השני. יש לנו ימים שאנחנו ביחד מהבוקר עד הלילה ותמיד יש מישהו שמרים אותנו כשאנחנו עייפים.

אני מביעה תמיהה גדולה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בסיטואציה שאני אתחיל דגם ומישהו ימשיך את זה לכוון אחר. זה משהו שמנוגד לאופי של מעצב. יכולת הביטוי האישית, טביעת היד של המעצב- זה חלק מרכזי בתהליך היצירה. איך יתכן שזה לא קיים אצל האחים מוסלין? אני מתעקשת להבין את זה. הרי לא יתכן ששלושה מעצבים יקחו חלק שווה בדגם אחד. לא יתכן שבדרך זאת לא יהיו אכזבות או כעסים. אם כולם מרוצים, כנראה שיש מישהו שמוותר. גם בזוגיות זה כך. אז בשלישיה על אחת כמה וכמה.

אתם יכולים לדמיין את עצמכם ממשיכים ביחד בעוד חמש שנים?

המחשבה על חמש שנים קדימה מטפטפת אגו. בעוד חמש שנים אולי לא נהיה פה.

אתם לא מרגישים קצת חריגים בנוף המעצבים המקומי?

אנחנו באמת חריגים וטוב לנו בחריגות הזאת. החריגות לא מפריעה לנו. אנחנו לא כמו כל אחד, אנחנו שונים וזה בסדר גמור.

איך אתם מצליחים לשרוד כלכלית?

עם קצת עזרה מההורים, קצת עבודות דחק. מלצרות. זבנות. אין לנו אף פעם מספיק זמן לעשות את כל מה שאנחנו רוצים.

כמו מה, למשל?

למשל, רצינו לארגן שיעורי תפירה לעובדים זרים, ממקום של נתינה בלי תמורה. חלק מההשראה והעשייה שלנו נובע ממקום המגורים שלנו וחשוב לנו להחזיר לקהילה שבתוכה אנחנו נמצאים.

מי קהל היעד שלכם?

אין לנו קהל יעד. אנחנו נאמנים רק לעצמנו.

מי הייתם רוצים שיהיה קהל היעד שלכם?

שאלה שלא חשבנו עליה. פעם ראשונה ששואלים אותנו דבר כזה. אנחנו צריכים לחשוב על זה…

מסקנות: האחים מוסלין מוכשרים. מקוריים. לא מוותרים על חיפוש הדרך הנכונה . למעשה, הם משלימים תהליך של אקספרימנטליזציה שלא התקיים עבורם בשנקר, וחבל שכך. בדגמים שהם יוצרים יש משהו רענן, מקורי ואותנטי. חוש הומור.  חיבור חזק לאופנת רחוב בלונדון והשפעה ניכרת של וולטר ואן בירנדונק, המעצב הבלגי , שכמוהו גם הם מגדלים זקן (השם "האחים מוסלין" התקבע אצלם אחרי שכולם אמרו להם שהם נראים כמו האחים המוסלמים). הם אידיאליסטים. הם מאמינים בנתינה ללא תמורה. הם מאמינים בחברות. בהרמוניה. בשיתוף ללא פשרות. הם קצת הזכירו לי את האידיאליזם הטהור של חלוצי העלייה השלישית ואת האחווה (brotherhood) של  ההיפים בשנות ה- 60.

יצאתי מהפגישה איתם בהרגשה שמגיע להם להצליח בדרכם המיוחדת. בגלל הכישרון. בגלל הביחד.בגלל הסימפטיה. וגם בגלל שלא כל יום יוצא לי לפגוש על הדרך אנשים מהזן הנכחד הזה, שפעם קראו לו "אנשים יפים".

האחים מוסלין: בכל יום חמישי ברחוב מטלון 61 מתקיים סטודיו פתוח בין 16:00-20:00
 
אירוע של פרפורמנס ואופנה בהשתתפות מעצבי אופנה ואקססוריז ואמנים מתחומים שונים 
ביום שישי ה-13.7
בין 12:00-19:00
ברחוב ידידיה פרנקל 7א
 

 דף הפייסבוק של האחים מוסלין: ttp://www.facebook.com/muslin.brothers

מודעות פרסומת