אני שמחה להביא בזה את דבריה של עירית יציב, עליה כתבתי בפוסט האישה שלובשת אמנות כל יום. עירית  מבטאה את האמנות שלה באמצעות האופנה שהיא לובשת. אני מודה לעירית על תגובתה.

עירית יציב : מחוברת לעצמה באמצעות האופנה

בעקבות הדיאלוג שאנחנו מנהלות מזה זמן מה – לא באופן רציף מאוד – ובעקבות הבלוג האחרון שלך על מה זה אופנה – הנה כמה הרהורים שעלי בראשי.

כשאני מסתכלת בילדות קטנות הלובשות שמלות עליזות ובמיוחד חצאיות מסתובבות…… אני לא יכולה שלא להתרשם מהאושר ששורה עליהן. הן נראות עליזות ומאושרות. דרך אגב, שמתי לב שגם ילדים היום מקפידים ומודעים ללבושם. כשאני הייתי ילדה זה לא היה כך. וטוב הדבר בעיני.

בחלוף השנים חודרים לתודעתנו יותר ויותר כל ה"מותרים" וה"אסורים". "כך לא יוצאים מהבית", מה – ככה את מתכונת ללכת לגן" ועוד ועוד. גם קוד לבוש לארועים או מקומות שונים מחלחל. בין אם זו תלבושת בית ספר, מדי צבא או אפילו חולצה לבנה ביום הזכרון וכיוצא בזה.

ככל שחולפות השנים נכנסים למשואה הזו עוד ועוד מרכיבים – איך אני נראית? מה זה אומר עלי? אני רוצה להיראות אלגנטית,עשירה, מתוחכמת,לא שמה, לא בורגנית ועוד ועוד תויות. אנחנו משתמשים בלבוש לשדר משהו החוצה. נראה לי שמה שאנחנו מאבדים בצורה הזו זה את החיבור לאני הפנימי שלנו. למה אני צריכה להתלבש כפי שמכתיבה האופנה? כן, משטרת האופנה!!! מה הפחד מלהעיז? מלחפש את מה שעושה לנו טוב? כשאני מתבוננת ברחוב על נשים אני רואה המון הדוק – נשים מהודקות, לא משוחררות, לא חפשיות. לעתים אני תוהה איך הן מהלכות ברחוב כשעיניהן בולשות כל הזמן לצדדים – האם אני בסדר? עברתי את מבחן הניראות.

אז זהו שאותי זה לא מעניין. בשבילי בגדים הם חלקים המאפשרים לי להמשיך ולהרכיב את הפאזל הזה שנקרא חיים. כשאני במקום הזה כבר אין  חשיבות לגיל, למשקל (נושא שמעסיק אותנו – הלא כן?, לכמה שילמתי, למה אני משדרת. אני נשארת מחוברת לעצמי.

יכול להיות שזה יותר קל להיעזר בבחירות שעשו עבורנו ה"מומחים" – מעצבי האופנה, בעלי הטורים בעתון, בעלי החנויות, קובעי הקודים ועוד. לדעתי זה משעמם יותר.

 כשהניראות מתחילה מבפנים – החוץ פחות חשוב

 

מודעות פרסומת