כבר שנים שאני לא מחמיצה שום תערוכת אופנה  כשאני בחו"ל , וכמעט תמיד אני נהנית לראות את הדגמים שהיו בשעתם 'הצעקה האחרונה באופנה' כשהם הופכים לחתיכת היסטוריה אנושית שמוצגת במוזיאון.  כמה מהתערוכות האלה אני זוכרת במיוחד, לרוב בגלל היכולת של המעצב לצלוח את מבחן הזמן בשלום ולפעמים בזכות הדיספליי היצירתי שהצליח להפוך ערימה של בגדים ישנים לחגיגה של צבעים וחדשנות. בין התערוכות הזכורות לטוב, שאותן יצא לי לראות,  אני רוצה לציין את התערוכה של ג'יאני ורסאצ'ה במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין (1994), את התערוכה של ג'יורג'יו ארמאני במרחצאות דיוקלטון ברומא (2004), את התערוכה של איב סאן לורן בפטיט פאלה בפריס(2010),  ולאחרונה את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס  בפריס.

הדברים שאנשים לקחו איתם במזוודות בסוף המאה ה-19

אסופה של מזוודות שלקחה נוסעת אחת בתחילת המאה ה-20

את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס ראיתי בחודש שעבר (אפריל 2012) והיא תהיה מוצגת במוזיאון לאמנויות דקורטיביות, בלובר, פריס, עד 16 בספטמבר, 2012, כך ששווה לכם לנסות להגיע אפילו אם זה במיוחד לתערוכה.

שיקוף רנטגן של תכולת מזוודה אחת

בתערוכה האחרונה, יצא לי אפילו לצלם די הרבה צילומים. כולם צולמו בגלוי, מבלי להחביא את המצלמה, מבלי להסתתר מעין השומרים ואפילו תוך כדי בחירת הזום המתאים וכוונון המצלמה לזווית הרצויה. כל מי שניסה אי פעם לצלם בתערוכות אופנה בחו"ל, מבין עד כמה הסיטואציה הזאת היא הזויה. בכל תערוכה במוזיאון, ובמיוחד בפריס, מבטיהם של השומרים מלווים אותך כל הזמן ולא משאירים לך אף שמץ סיכוי להקליק איזו תמונה בחשאי.  הפעם, באופן מפתיע, כמעט שלא היו שומרים בתערוכה, ואלה שהיו, התייחסו באדישות גמורה לעובדה שאני מצלמת כל הזמן… ואני הקלקתי בשמחה עוד ועוד תמונות כדי להנציח כמה זוויות בתערוכה דרך עדשת המצלמה שלי.

את התערוכה המצויינת הזאת אצרה פמלה גולדבין והקונספט של האוצרת היה שגם לואי ויטון (שהתחיל לעצב תיקים ב-1854) וגם מרק ג'יקובס (שעיצב את הקולקציה הראשונה שלו לבית לואי ויטון ב-1997) היו חדשנים ופורצי דרך על רקע תקופתם. לואי ויטון היה מהראשונים שיישמו את ההתפתחות התעשייתית באופנה בסוף המאה ה-19, ומרק ג'יקובס היה אחד ממבשרי עידן העיצוב הגלובלי במאה ה-21.

דיספליי מלא השראה של תיקי לואי ויטון כממתקים בקופסת שוקולד

כל אחד משני המעצבים הוצג בקומה נפרדת. התיקים והמזוודות של לואי ויטון הוצגו ביחד עם הבגדים התקופתיים ונתנו אפשרות מעניינת להבין איך חיו האנשים העשירים על סף המאה ה-20 כאשר יצאו למסעות ארוכים עם כמות כזאת של מזוודות שכיום נראות לנו ממש בלתי מתקבלות על הדעת.

סוריאליזם במיטבו אצל מרק ג'יקובס

דוגמניות עם ראשי חיות ועופות אצל ג'יקובס

שימוש בטיפוגרפיה ובצבע הופך כל בגד למיצג מרשים

תראו מה שצבע יכול לעשות

איך למקסם כל סצנה בתערוכה של ג'יקובס

מרק ג'יקובס, שהיה שותף פעיל בעיצוב התערוכה, שיתף בעיצוב התיקים והאביזרים כמה מהמעצבים הבולטים בעולם, ביניהם: טקאשי מורקאמי, ריצ'ארד פרינס, סטפן ספראוז ואחרים שהוסיפו נופך הומוריסטי, סוריאליסטי או עתידני הן לתיקים והן לדיספליי של התצוגה.

שמלה בסיסית של מרק, תיקים של לואי והמון אור

התערוכה יצירתית ומלאת הפתעות ואפשר לבלות בה שעות מבלי למצותה. הרבה רעיונות מבריקים מקובצים יחד בשתי הקומות של האגף לאמנויות דקורטיביות, והן שעושות את הצפייה בתערוכה לחגיגה אחת גדולה. סצנות אופנה בהן מוצגות דוגמניות עם ראשי חיות צבעוניים, קטעי סרטים, מוסיקה, תמונות נעות מהסוג שקדם להמצאת הראינוע, אביזרים סוריאליסטיים, כרזות תקופתיות ומה לא. התערוכה לא רק מהנה, היא גם נותנת מבט מעניין ומעמיק על היחס שבין התרבות למסחר החל מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-21.

התמונה האחרונה בתערוכה: אחיות שנראות כאילו יצאו מחגיגת סדו-מזו אומרות לך שלום

זוהי תערוכה מהסוג שגורם לי צער ביציאה ממנה, בדומה להרגשתי בסיום קריאתו של ספר טוב במיוחד. זה-היה-כל-כך-יפה-כמה-חבל-שזה-נגמר.

ואם במקרה לא יצא לכם להגיע לפריס- אז הנה, סידרתי לכם במיוחד ביקור אישי עם האוצרת של התערוכה

מודעות פרסומת