ערב יום השואה תשע"ב, והאובך שבאוויר מתמזג עם האובך שבנשמה. מקריות המעצימה את התחושות של יום זה.  גם השנה כמו בכל שנה, אנחנו עוצרים את המירוץ  המטורף של החיים שלנו, ליום אחד, ומתמקדים  בחיים של אחרים. האחרים שלא זכו לחיים משלהם.

אני רוצה להציג כאן את מה שכתבתי בבלוג שלי בדיוק לפני שנתיים.

שם הרשומה  נעלי אופנה כאנדרטה לשואה.

הנעליים המיותמות על גדת הדנובה

אני  מתייחסת בה לאנדרטה שהוקמה לזכר קרבנות השואה בבודפסט שבהונגריה. זאת אנדרטה שונה. אחרת. היא מציגה שורות של נעליים עשויות ברונזה, הניצבות בשקט על שפת הדנובה. הנעליים נראות אנושיות כל כך, הן כאילו מכילות עדיין את זכר האנשים שנעלו אותן. הנעליים האלה מחכות כבר שנים, ויחכו לתמיד, לאלה שכבר לא ינעלו אותן  אף פעם…